לאמא ואבא,
אחרי שנהנו בצימר בצפון, התלכדנו, וכייפנו, הגיע יום ההולדת שלי, ובדרך כלל כותבים למי שיש יום הולדת ברכה, אז הפעם אני רוצה לכתוב לכם. קודם כל, תודה על כל מה שאתם נותנים לי, על המתנות, החינוך וכל היכולות שאתם מאפשרים לי. מאז ומתמיד לימדתם אותי להיות בן אדם טוב, לכבד את ה"אחר", גם אם הוא שונה ממני, גם אם הוא לא הולך לפי הדעות שלי, המחשבות שלי או מה שאני חושב לנכון.
השאלה היא אם אתם חיים לפי מה שאתם מחנכים אותי? זאת אומרת, מה יקרה אם זה יבוא אליכם? אם אתם תצטרכו לכבד את "האחר", "השונה", זה שלא הולך "לפי הזרם".
אז מה כבר אפשר להגיד? מאז ומתמיד, או יותר נכון כבר מאז הגן, אני הרגשתי קרבה גדולה יותר לבנים מאשר לבנות, למרות ה"נוהל המקובל", המשכתי לגדול, והאמת? לא, זה לא השתנה.
אז כן, אני הומו, ולא, הומוסקסואליות זאת לא מחלת נפש, לא בעיה בשכל, ולא כל סוג שהוא של התגברות על טראומה. הומוסקסואליות זה דבר מולד! ככה נולדתי… ואתם אלה שהביאו אותי לאוויר העולם. אתם אלה שצריכים לאהוב אותי ללא תנאי לא משנה לאן אפנה, לכבד את ההחלטות שלי, את מי שאני. בין אם זה שאני עובר מישיבה דתית לבי"ס עירוני, בין אם אני הולך עם או בלי כיפה, ובין אם אני אוהב בנים או בנות.
היו לי הרבה מחשבות על "מה זה אומר על עצמי?", "למה דווקא אני?", "מה אני עשיתי רע?", "אני פגום?", אז הגעתי למסקנה, "מה זה אומר על עצמי?" זה אומר, שקודם כל אני בן אדם. לכל אחד יש מיניות, אחד הטרוסקסואל, או כמו שמכנים 'סטרייט', ואחד גם יכול להיות הומוסקסואל וזה בסדר גמור, אז אם כבר, "למה דווקא אני?" מה לעשות? נולדתי ככה, הומוסקסואליות זה דבר מולד, משהו ששום טיפול המרה, או טיפולים פסיכיאטריים יצליחו לשנות, זה מי שאני!
ומה יגידו אחרים? זה לא כזה מעניין אותי, אני יודע טוב מאוד מי אני, ומה אני שווה. אני לא "פגום", אם האחר אטום מספיק כדי לא להבין, זה כבר לא בעיה שלי, העיקר שאני שלם עם עצמי, וזה מה שחשוב.
לא היו למשפחה תקופות כל כך טובות, אפשר להגיד. אמא חלתה בסרטן, היו הרבה ריבים בבית, חלקם כבר עברו על סדר היום-יום, חלקם אפילו התפתחו לדברים חזקים יותר. אבל מה לעשות? אלה החיים, ועל כל מכשול מתגברים.
אני מתאר לעצמי שאתם קוראים את זה וזה לא קל לכם, הרי אני לא אחיה חיים 'נורמטיבים', אולי אתם אפילו חושבים שלא תהייה לי משפחה או ילדים. אז זהו, שזה לא מחייב…
גם לי לא היה כל כך קל בבית, כשאמא מדברת על הנושא של הומוסקסואליות בצורה גסה, ואפילו מכנה נישואים גאים (נישואים של גבר וגבר או של נקבה ונקבה) כדבר שמסמל את סוף העולם. אז אם אני מסמל את "סוף העולם" אפשר להגיד שסוף העולם לא כזה נורא…
למה אני מספר את זה? כי פשוט כואב לי כל הזמן לספר לכם שקרים על זה שאני נפגש עם "חברים" בתל אביב, בזמן שאני הולך שם למרכז הגאה, למקום בשם "המטבחון" שזה מן מועדון נוער שבו אפשר לדבר על מה שעובר עלי בבית, שמשפיע עלי וגורם לי לסוג כלשהו של מועקה.
לחזור מתל אביב, או מכל מקום אחר, להיכנס לתוך החדר, ל"מבצר", למקום המוגן, ששם אף אחד לא נכנס, ואף אחד לא יכול להגיד את דעתו, ואתה לא יכול ליצור קונפליקטים עם הסביבה ולשמור את דעותיך בלב בגלל שאתה מפחד שהסביבה לא מספיק מוכנה לקבל אותך.
זאת הסיבה המרכזית ל-למה קשה לי לדבר, או להגיד איך עבר עלי היום, כי כל דבר שאני אגיד לא באמת ישתווה למה שאני באמת מרגיש בעמוק בלב. אני אבין אם יהיה לכם קשה לקבל את זה, או להבין את זה, אבל אני מוכן לעבור את זה ביחד אתכם ולהסביר לכם בנושא כמו זה שאתם בטח פחות מכירים, כי לפעמים שנאה למשהו, נובעת מחוסר ידיעה.
יש עמותה בשם תהל"ה, היא עמותת הורים, המספקת תמיכה להורים של הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים. לעמותה קבוצות תמיכה, קווי קשב וייעוץ וכו', ישנם גם מפגשים עם הורים נוספים, שמדברים על ההתמודדות של היציאה של הבן, או הבת. אם תרצו אני אוכל לקשר אתכם לתהל"ה, שתוכלו להסתגל או לדבר על זה עם אנשים שעוברים מצב דומה.
לסיום, למרות הכל, או לפני הכל, אני תמיד אשאר הילד שלכם, שאוהב אתכם, ותמיד אוהב. לא משנה מה.
אני מקווה שכן תבינו אותי, ותבינו שגם לי קשה.. (וקשה יש גם בלחם, אבל גם אותו אוכלים…)
שלכם לנצח, א.
