תהל"ה - תמיכה להורים של הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים
חדשות ועדכונים

היו שותפים לשינוי ותמיכה

לחצו לתרומה לעמותה

תפישת ההומוסקסואליות בישראל


מאת: אתי
מאמר זה חובר במסגרת קורס סוציולוגי בנושא "סטייה"

מטרתו המרכזית של המאמר להציג את תפישת ההומוסקסואליות בארץ, דרך ארבעה מישורים חברתיים שונים: דת, רפואה, צבא ומשפט. אפשר לראות כי כל מישור תפס את ההומוסקסואליות כסטייה על סמך פירושים אישיים שניתנו ע"י בעלי כוח חברתיים למשפטים שונים (דת ומשפט) או תופעות שונות (רפואה וצבא), וכך הביאו לתפיסת ההומוסקסואליות כהתנהגות שאינה מתאימה להתנהגויות חברתיות המאפיינות חברה "נורמאלית" ולא סוטה. ניתן לראות כי במהלך ההיסטוריה של כל אחד מהמישורים חלו שינויים בתפישת ההומוסקסואליות, ובשני העשורים האחרונים בפרט, אפשר להבחין בהתפתחות מגמה חברתית המקבלת את ההומוסקסואליות: בדת נשמעים הדים המדברים על שינוי התפישה, ברפואה הוצאה ההומוסקסואליות מספר המחלות, במשפט ובצבא בוטלו חוקים הומוסקסואלים (כמו מיסוד יחסים). ההתקדמות בקבלת ההומוסקסואליות בישראל מתבצעת עדיין לאט יותר ממקומות אחרים בעולם.

מבוא

להיות הומוסקסואל או לסבית, זה לפני הכל חוויה אישית, ורגשית. עם זאת הומוסקסואליות אינה מתרחשת בחלל ריק. החוויה הפרטית של להיות הומוסקסואל / לסבית מתקיימת בתוך הקשר של נורמות חברתיות ותרבותיות, וכל פעולה שאינה מתאימה לנורמה החברתית-תרבותית נחשבת כסטייה.
ידוע כי קשה לשתף אחרים במצבים אישיים שהנורמות החברתיות שופטות ומוקיעות אותם.
ההיסטוריה מעידה כי תופעת ההומוסקסואליות הייתה קיימת מתמיד, למרות שהמושג הוטבע ב- 1869 בגרמניה. מהי ההגדרה למושג הומוסקסואל? פירוש מקובל הוא העדפת בני אותו מין, המתבטאת בהתנהגות מינית גלויה, אוריינטציה מינית ותחושת זהות מינית וחברתית תואמות של הפרט (קריגר ולוי 1996). אפשר למצוא אופני חשיבה, יחס וגישות שונות כלפי נושא זה בקבוצות חברתיות רבות, אשר היו קיימים בהם מאז ומעולם.
יחסה המחמיר של היהדות להומוסקסואליות הגברית מוגדרת כתועבה שעונשה מוות בסקילה. בתורה מופיע איסור לקיום יחסי מין של זכר עם זכר, וחז"ל נתנו פרשנות מורחבת משלהם למושג תועבה, קרי, משכב זכר. היום, האדם הדתי עומד בפני אתגר הבוחן את נאמנותו לערכי התורה מול ערכים ליברליים להם נחשף עם התקדמות השנים. מאידך, בשל הירידה בסמכות הדתית בימינו נטמעו תפיסות אלה במערכת החוקים החילונית של מדינות מודרניות רבות.
יחס החקיקה המשפטית הסתמך על יסוד ההנחה הגורסת שהומוסקסואליות היא חטא. נחקקו חוקים ונקבעו עונשים במדינות רבות, החל בעונשי מאסר לתקופות שונות וכלה בעונש מוות. בישראל העונש ל"עבירה" זו היה עשר שנות מאסר – חוק זה שירשנו מהחוק הבריטי מתקופת המנדט, שבוטל בבריטניה כבר בשנת 1967. בישראל תהליך החקיקה היה מורכב ונמשך לאורך זמן, עבר שינויים רבים והוצאו פסקי דין העוסקים בזכויות הומוסקסואלים עד אשר בוטל חוק משכב זכר ב- 1988.
גם בצבא ניתן יחס אישי לנושא ההומוסקסואליות. היו חקיקות פנימיות (פקודות מטכ"ל) נגד גיוס הומוסקסואלים ולסביות, והועלו נימוקים שונים בגנות ההומוסקסואלים. אחד מהטיעונים הוא טיעון ה"גבריות". כל זכר הנכנס לצבא צריך להיות גבר, קרי, ללא מאפיינים נשיים – דבר שנתפש כחלק מההתנהגות ההומוסקסואלית. המפתיע הוא שכאשר מסתכלים כיצד חיילים נתפשו בהיסטוריה, אנו רואים תמונה שונה. ביוון העתיקה ובאימפריה הרומית, מהצבאות החזקים, הייתה הנטייה ההומוסקסואלית טבעית, מקובלת ולגיטימית. אפלטון דיבר בשבחי ההומוסקסואליות הגברית ואף טען כי זוגות הומוסקסואלים הם החיילים הטובים ביותר (Mondimor, 1996).
גם יחס הרפואה להומוסקסואליות עבר תהפוכות רבות במהלך השנים. בעקבות התפתחות מדע הרפואה החלה להשתנות התפישה הרואה בהומוסקסואליות חטא. השליטה בתפישות המיניות עברה מן הממסד הדתי אל הממסד הרפואי, ומאותו רגע נתפשה ההומוסקסואליות בעת ובעונה אחת, כמחלה שיש לרפא הנובעת מחולשה של מערכת העצבים וכחלק מהאישיות. ההגדרה למחלה עברה שינויים רבים ב- DSM (ספר המגדיר מחלות נפשיות), עד אשר יצאה ממנו לחלוטין ב- 1994. עדיין מנסים לחפש הסברים מדעיים לתופעה.
מטרת מאמר זה להציג כיצד נתפשת ההומוסקסואליות כסוג של סטייה בארבעה סקטורים חברתיים (דת, משפט, צבא ורפואה), וננסה לבחון האם חל שינוי לטובה בסטאטוס ההומוסקסואלים.

1. הומוסקסואליות בראייה הדתית

עם השינויים בתפיסת החברה המודרנית את ההומוסקסואליות עולה שאלת התייחסותו של העולם ההלכתי לנושא: סלידה, מתירנות או סובלנות? הפרק הבא יבחן את היחס של הדת להומוסקסואליות ביהדות , תפיסות עבר ותפיסות עכשוויות.
האיסור על שני זכרים לקיים יחסי מין זה עם זה, הוא איסור תורה ברור והוא חלק מאיסורי העריות: "וְאֶת-זָכָר, לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה; תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח, 22). האיסור על יחסים חד מיניים בין נשים נלמד מהפסוק: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ " (ויקרא י"ח, 3), חז"ל הסבירוהו: "מה היו עושים? איש נושא איש ואישה נושאת אישה ואלו הן נשים המסוללות זו בזו" (הרב לוביץ').
משכב זכר מזוהה במדרשי חז"ל יותר מכל חטא אחר עם המושג "תועבה". ביטוי זה, הוא מילת מפתח להבנת יחסם של החכמים כלפיו. כפי שרגילים להבינו, הוא קובע יחס של מיאוס ותיעוב קיצוניים. חז"ל ראו את המילה כמורכבת משלוש מילים: "תועה אתה בה". פרשנות זו של חז"ל מוציאה מן הביטוי את האסוציאציה של מיאוס טוטאלי, ומכניסה אותו לקטגוריות של הבנה. כביכול קובעת התורה "אתה תועה בדרכך", ותעייה זו מתפרשת כמעילה בערכי המשפחה. חז"ל מדגישים כי חטא משכב זכר עם זכר, היה אופייני לעמי קדם שלקו בעונשי השמדה: דור המבול, אנשי סדום, אנשי ארץ מצריים. ההדגשה של חז"ל שחטא משכב זכר הוא שהביא פעם אחר פעם לקטיעת קיומה של חברה, באה להצביע על הקשר בין מהות החטא ובין העונש ותוצאתו. יחסים חד מיניים הם לצורכי הנאה אגוצנטרית, בעוד שעל פי התורה מטרתו של היצר המיני הוא יישוב העולם והבטחת המין האנושי (הרב לוביץ').
בפועל, אין כל עדות בכתובים המצביעה על כך שחכמי ישראל התייחסו אל החוטא במשכב זכר כאל אדם בעל זהות מינית חריגה, או כמי ששייך לקבוצה של סוטים הפועלים בניגוד לטבע האנושי.

1.1 בין תפיסה דתית לחילונית בתקופה המודרנית

בימי הביניים הוקיעו הדתות המונותיאיסטיות את ההומוסקסואליות, והחוק האזרחי שקבע עונש מוות היה קיים במדינות רבות עוד במהלך המאה ה- 19. התמורה שחלה ביחס להומוסקסואליות בשלהי המאה ה- 20 – מסובלנות לאדישות לאמפטיה – משקפת את חדירתם ההדרגתית של הערכים הדמוקרטיים ליברליים של שוויון, אוטונומיה וזכויות הפרט לתוך השיח הציבורי (Mondimor, 1996).
מישל פוקו הצביע על תמורה משמעותית שחלה בחברה האירופאית בראשית העת החדשה ביחס אל משכב זכר, כאשר מעשה זה אינו נחשב עוד לחטא אחד מני רבים, אלא מוגדר כמנוגד לטבע. מכאן ואילך נתפס העוסק בו כמי ששייך לקטגוריה נבדלת של אנשים בעלי זהות מינית שונה המובחנים במאפיינים ייחודיים (פוקו, 1996).
דומה, שעבור האדם הדתי החי היום, בחברה מודרנית, מציבה שאלת ההומוסקסואליות אתגר מורכב המעמיד במבחן את נאמנותו לעקרונות ברורים של תורה ומצוות, בעת הצבתם בעימות ישיר עם ערכים ליברליים, שאתם הוא חש הזדהות פנימית. נראה כי לפי שעה, שוררת עמימות ביחסו של הציבור הדתי לנושא זה. על רקע בולטות הנושא בשיח הציבורי במדינת ישראל, והספרות הרבה שנכתבה בעשורים האחרונים על היבטיו השונים, קשה שלא לתמוה על התעלמות החוגים הדתיים ממנו. נראה שמגמת ההתעלמות ניזונה במשך שנים מכמה הנחות יסוד שאין כוחן יפה להן עוד. הנחות אלה קובעות שהואיל והאיסור ההלכתי ברור, ואילו העמדה המודרנית המנוגדת לו הינה חד משמעית, אין טעם לעסוק בעיון הדברים. מעבר לכך רווחת הגישה שמדובר בעניין מגונה ומאוס שעצם הדיון בו מקנה לו מעמד בלתי ראוי.
התמורה שחלה בתפיסת ההומוסקסואליות בתקופה המודרנית, מצאה את ביטויה כמובן גם בחברה היהודית, והיא משתקפת היטב גם בנקודת הראות הדתית. עמדה תורנית זו, הרואה במשכב זכר חטא השונה מהותית מאחרים, מופיעה אצל רבי ברוך אפשטיין (1860-1942).
רבי משה פיינשטיין מבהיר בדבריו את חומרת איסור משכב זכר, ומוכיח אותה בכך שאפילו בני נח הוזהרו עליה. לדעתו זכה איסור זה בכינוי "תועבה" בשל אופיו וחומרתו. בעוד שעל איסורים אחרים עובר החוטא לשם הנאה ותאווה, הרי שבמשכב זכר לדעת הרב אין מקום לכל תאווה שהיא (הרב לוביץ').
מכאן עולה השאלה: אם אין לאדם כל תאווה למשכב זכר מה אם כן המניע שלו בעשיית חטא זה? תשובה לשאלה זו אפשר למצוא בדבריו של הרב פיינשטיין: "העובר על משכב זכר מתאווה לו דווקא משום שהדבר אסור, מתוך רצון להמרות פי הבורא ולעבור על מצוותיו" (הרב לוביץ').
לעומת עמדתו התקיפה של הרב פיינשטיין נראה כי בדור האחרון ישנה נטייה לשנות את יחס היהדות להומוסקסואליות. הרקע להעלאת תפיסות חדשות אלה נובע מתחום החשיבה החברתית ומתחום החשיבה המדעית. ההומוסקסואליות כתופעה צריכה להיבחן נוכח המחקר הפסיכולוגי והרפואי.
מגמות אלה מובילות למסקנה שאין להאשים את ההומוסקסואל בגין מעשיו, ושתיהן יוצרות את התשתית לראיית ההומוסקסואליות כהעדפה מינית לגיטימית. מגמות אלה עומדות בניגוד גמור לעמדות רבי פיינשטיין.
אפשר לראות כי הגישה הדתית מודרכת על ידי קוד מוסר אובייקטיבי, שבעבורו מידת הסיפוק של האדם הנוגע בדבר הינה בלתי רלוונטית לחלוטין ולפיכך, היא תובעת מהחוטא במשכב זכר לחדול ממעשיו ולשוב לדרך המלך שאין לה חלופות. מנגד, הגישה הליברלית סבורה כי אין כל סיבה חוקית או מוסרית להשתדל לשנות את התנהגותו של אדם, זו התורמת לאושרו האישי ולסיפוקו העצמי, כל עוד אינו מסב נזק לזולת ואינו מהווה מטרד לחברה.

1.2 תפיסות מקלות ומתירניות

בעקבות השינויים בעשורים האחרונים בהבנת הומוסקסואליות והיחס אליה, החלו בחוגים דתיים בארצות הברית תפיסות שביקשו לעצב יחס חדש לנושא. הניסיון הראשון להעניק לגיטימציה הלכתית להומוסקסואליות היה מתון, והתייחס רק למקרה ברור שמדובר בהומוסקסואל שאין לאל ידו לעשות דבר כדי לשנות את נטייתו המינית.
הרב פרופסור נורמן העלה טיעון שיש להתייחס אל אדם זה כ"אנוס". ההגדרה קובעת כי ההתנהגות אינה מותרת אך פוטרת מאחריות פלילית. דומה כי יש לדחות טענה זו. הגדרת האונס בהלכה מתייחסת להשפעות ישירות שיצרו באופן מיידי מצב של כוח שאילץ את האדם לעשות מה שעשה, ולא להשפעות פסיכיות או גנטיות. עמדה מתירנית נוספת החורגת מההלכה, הועלתה ע"י הרב הקונסרבטיבי הרשל מאט שטען שאיסור משכב זכר מופנה רק כלפי מי שיש לו משיכה טבעית לבני המין השני ומשום כך מצווים לפרו ורבו. אותם הומוסקסואלים שממילא אין להם את היצר הזה, אין כל טעם למנוע מהם לממש את העדפתם המינית (הרב לוביץ').
לסיכום, חשוב להדגיש כי התורה לא דיברה כנגד היצר אל בן אותו מין, כי אם נגד הוצאתו מן הכוח לפועל. חלה התקדמות במהלך העשורים לגבי היחס להומוסקסואלים בעולם יותר מאשר בארץ. רבים מהם שייכים לקהילה החרדית והדתית אך "כלואים" בתוך הנורמות הסובבות, ובפחד מהתוצאות הצפויות להם במידה ויתגלו (נידה משפחתית, איבוד מעמד), מבלי יכולת להוציא החוצה את ה"אני האמיתי" שלהם.

2. הומוסקסואליות – הפן הרפואי

ההומוסקסואליות , כמו נושאים אחרים בפסיכיאטריה, העסיקה את האנושות מאז ומעולם. העניין החברתי בכל ההפרעות הנפשיות למיניהן הביא לכך, שהפסיכיאטריה עמדה תמיד תחת לחץ של דעות וגישות חברתיות, פילוסופיות דתיות ומשפטיות שונות ורבות. הגבול בין ראיית תופעה נפשית , כבעיה חברתית- דתית או אחרת ובין ראייתה כבעיה רפואית ,מעולם לא היה ברור . למעשה , בכל תקופה הופיעו זרמים חברתיים שטענו שבעיות הנפש אינן בעיות רפואיות והרופאים רק מזיקים לסובל בכך, שטובעים על מצחו אות קין של מחלה ולכן מונעים ממנו אפשרות להיעזר בצורה אחרת. כך גם לגבי תפיסת הומוסקסואליות כהפרעה נפשית.
פרויד ניסה להסביר הומוסקסואליות על-ידי תיאור של דגם התפתחותי שבו משולבים גורמי רגישות עם השפעות הוריות בילדות. הוא הניח כי אין בידי הפסיכואנליזה לפתור את בעיית ההומוסקסואליות. תמצית השערתו היא שההומוסקסואל חווה קיבוע חזק לאמו בשנות חייו הראשונות ובגיל ההתבגרות הוא מחפש זכר שדומה לו ומנסה לאהוב אותו, באותו אופן שהיה רוצה שאמו תאהב אותו. לאחר מותו של פרויד, התיאוריה המקובלת הייתה כי הומוסקסואליות היא תוצר של טראומה נפשית מוקדמת, שפוגעת בהתפתחותו של הוולד, וכתוצאה מכך פוגעת באישיותו. רוב הניסיונות לשנות נטייה מינית על-ידי טיפול פסיכואנליטי נכשלו. בשנים האחרונות ישנה נטייה מצד פסיכולוגים אנליטיים לראות בנטייה הומוסקסואלית נטייה קבועה, אשר אינה קשורה בפסיכופתולוגיה. בנוסף, נוטים פסיכותרפיסטים להחזיק בדעות ליברליות כלפי העדפה מינית הומוסקסואלית (רובינשטיין 1994).
על רקע הוצאת ההומוסקסואליות מה- DSM, נראה כי רוב הפסיכותרפיסטים הצהירו על עמדות ליברליות, אולם דבר זה אינו בא לידי ביטוי במחקרם של גרפינקל ומורין. במחקר זה נתבקשו 40 פסיכולוגים ו- 40 פסיכולוגיות לדרג מאפיינים של מטופל היפותטי ואת תפיסתם בדבר "האדם הבריא בנפשו" באמצעות סולמות דיפרנציאל סמנטי. במחקר נמצא כי הגברים והנשים ההטרוסקסואלים נמצאו כבריאים יותר בנפשם מדומיהם ההומוסקסואלים (גרפינקל, מורין 1978).
נשאלת השאלה: מדוע מטפלים המצהירים על עמדות ליברליות מראים נטייה לתמיכה בטיעון התיאורטי להגדרת הומוסקסואליות כהפרעה נפשית/סטייה? הסבר אפשרי הוא שפסיכותרפיסטים, דווקא משום שהם מצויים בשוליים מבחינת תפיסת העולם החברתית, ממלאים תפקיד של פיקוח חברתי. הם עצמם מהווים סוטים מתונים ולכן מסוגלים לפקח על סוטים קיצוניים יותר (בית הלחמי 1974).
מרטין (Martin, 1982, בתוך רובינשטיין 1994) סבורה כי החברה בכללותה (הן מטפלים והן מטופלים) מחזיקה בעמדות הומופוביות אשר ניתן לשנותן רק לאחר שמודים בקיומן. בנוסף, טענה כי קשרים הומוסקסואליים נחשבים כפחות משמעותיים בהשוואה לקשרים הטרוסקסואלים, דבר המוסיף לבידודם של הומוסקסואלים. עוד טענה כי כאשר מנטרלים את השפעות ההומופוביה, לא יימצאו כמעט הבדלים בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים. עמדה זו עולה בקנה אחד עם הספרות הפסיכולוגית העוסקת במיניות, הרואה את הבעיה בהומופוביה ולא בהומוסקסואליות עצמה.
מהי הומופוביה? הומופוביה הינה עמדה שלילית, אי הגיונית כלפי הומוסקסואלים (קריגר ולוי 1996).
מלחמה בהומופוביה, או עזרה למטופל הומוסקסואל להתמודד עמה, מחייבת את ייחוס הבעיה לחברה ולא לפרט. הורוביץ הרואה בפסיכותרפיה הפיסיכודינאמית מנגנון של פיקוח חברתי טען כי המסר שמעבירים מטופלים למטפליהם הוא שמשהו לקוי בהם ולא בעולם הסובב אותם. קלי אשר ביקר את המחקרים שנערכו בנושא הזיקה בין פסיכותרפיה למערכות הערכים, הגיע למסקנה שמטופלים מאמצים את ערכי מטפליהם, ומטפלים מעריכים שיפור במצב מטופליהם ככל שאלה נוטים לאמץ את ערכיהם. לאור העובדה שמדובר בתהליך פסיכותרפי, הטיית המטפל עלולה לעבור למטופל ההומוסקסואל באופן לא מודע, ולחזק את ההומופוביה הקיימת בו (רובינשטיין 1994).
קלאסיפיקציות הפסיכיאטריות בשנות ה-60 מיקמו את ההומוסקסואליות בין הפרעות האישיות הפסיכופאתיות. לאחר מכן נחשבה כסטייה מינית ומוקמה בין הפארהפיליות . הפרעה זו הוגדרה ב- DSM כ"תלונה של מטופל על העדר עוררות הטרוסקסואלית ועוררות הומוסקסואלית בלתי רצויה, אשר גורמת למצוקה". ב-1974 שינתה החברה הפסיכיאטרית האמריקאית לאחר לחצים עצומים מצד ארגוני זכויות האדם וארגוני הומוסקסואלים בארה"ב , את עמדתה וקבעה שהומוסקסואליות איננה מחלה נפשית אלא היא הפרעה באוריינטציה מינית . ב-1980 נמחקה ההגדרה האחרונה ובמקומה הועלה מושג חדש והוא " הומוסקסואליות אגו- דיסטונית " שמקומה תחת הכותרת הרחבה של "הפרעות פסיכו סקסואליות". ובשנת 1994 נמחקה כליל ההגדרה מה-DSM (סירוטה וכהן 1985).
החלטה זו ביטאה מהפך בפסיכיאטריה כלפי הומוסקסואליות: מראייתה כהפרעה התנהגותית הדורשת אבחנה וטיפול, לקבלתה כדרך חיים שכיחה. התקדמות הרפואה מראה שיש הפרעה ביולוגית ולא נפשית.

3. הומוסקסואליות בראיה הצבאית

שאלת שירותם של הומוסקסואלים ולסביות בצבא, נמצאת זה שנים אחדות על סדר היום הציבורי והמשפטי של מדינות שונות וביניהן ישראל. בשנת 1993, ביציאה הגדולה של הנושא ההומוסקסואלי מהארון וכניסתו לזירה הפוליטית, בכנס הראשון על נושא של זכויות הומוסקסואלים שנערך בכנסת ניתנה תשומת הלב הציבורית, לנושא האפליה בשרות הצבאי שעליה התלונן פרופסור עוזי אבן באותו כנס. בעקבות כך, שונו הוראות הצבא משנת 1983 שהיו בתוקף באותה עת, ואשר הגבילו מאוד את שירותם הצבאי של הומוסקסואלים, והוחלפו בהוראות שוויוניות יותר. יש לייחס את הכללתם של חיילים הומוסקסואליים בצה"ל, ואת הקלות שבה נעשה התיקון בשנת 1993, גם לאופי האוניברסאלי של השירות בישראל ולתפיסתו כיסוד בסיסי באזרחות הישראלית, שהרי השירות הצבאי הוא אמת המידה הבסיסית ביותר למקובלות בחברה הישראלית. ב- 1998 התבטלו הוראות אלה וכיום אין לצה"ל כלל פקודות מיוחדות העוסקות בהומוסקסואלים.
בפרק הזה נסקור טעונים שהועלו נגד שירות הומוסקסואלים, תפיסות כלפי לסביות בצבא וכלפי הומוסקסואלים בכלל, המדיניות הצה"לית (פקודות צה"ליות) ובמדיניות בפועל.

3.1 הנימוקים שהושמעו נגד שירות הומואים בצבא

1. מחלה: בהתפתחות ההגבלות על שירות הומוסקסואלים, היה מקום מכובד לגישה הרואה בהומוסקסואליות מחלה. בשנות מלחמת העולם השנייה, פיתחו פסיכיאטרים בארה"ב את הטענה כי הומוסקסואלים ראויים לטיפול על ידי הממסד הפסיכיאטרי. מאז 1973 עת הוצאה ההומוסקסואליות מרשימת המחלות הפסיכיאטריות, טענה זו כבר לא נשמעת.
2. סיכון בטחוני / סחיטה: ביסוד תפיסה זו הייתה המחשבה שהומוסקסואלים מעוניינים לרוב להסתיר את נטייתם המינית, ומשום כך עלולים להיות חשופים לסחיטה על ידי מי שנטייתם זו ידועה להם וישתמש בכך כאיום. הקישור בין הומוסקסואליות לסיכון בטחוני נולד בשנות החמישים בתקופת מקארתי. טיעון זה נמצא הופרך לאחר שהתברר כי לא היה אפילו מקרה אחד של סחיטה.
3. טיעון ה"מקלחת" (פרטיות): טיעון זה סב סביב השאלה של מה יקרה ברגע בו ימצא חייל הומוסקסואל במקלחת עם קבוצת גברים עירומים. ישנה סצינה מיתולוגית מדומיינת – "סצינת הסבון" – מה יקרה כאשר חייל הטרוסקסואל יפיל את הסבון במקלחת ויתכופף להרים אותו, תוך שהוא חושף את עצמו לאפשרות של חדירה ע"י חייל הומוסקסואל המתקלח איתו.
4. טיעון ה"מורל" ו"אחוות יחידה": הטיעון הוא כי לשם יעילות הצבא דרושה אחידות וחברות בין השורות, ואלה עלולים להיפגע אם ימצאו הומוסקסואלים בין המשרתים. הכנסת הומוסקסואל גלוי ליחידה קטנה עלול ליצור קיטוב בין המחזיקים בדעות שונות לגבי הנושא, לעיתים עד כדי אלימות, המורל ירד והיעילות של היחידה תיפגע (גרוס, 2000).
הטיעונים נגד שירות הומוסקסואלים אינם עוסקים עוד ביכולתם של ההומוסקסואלים עצמם לשרת בצבא, כי אם בהשלכות של תגובות חיילים הטרוסקסואלים על שירות כזה בין אם בטיעון ה"מקלחת" או טיעון ה"מורל". לדוגמא, סוזן בורדו עומדת על כך שבטיעון המקלחת בא לידי ביטוי האיום על הגבריות של חיילים הטרוסקסואלים, זאת בשל הסיטואציה שבה, כך הם חושבים, יסתכלו עליהם גברים אחרים ובכך הם יאבדו את מעמדם כסובייקטים המסתכלים על אובייקטים מיניים – נשים – ושופטים אותם, ויקבלו את התפקיד השמור לנשים: אובייקטים למבט של מישהו אחר. לגבר יש פחד מלהיות קורבן מהסוג שלרוב נשים הן הקורבן הזה.
חשוב לציין כי נימוקים אלה נדחו על ידי בית הדין האירופאי לזכויות האדם, אך התקבלו על ידי בתי המשפט הפדראליים בארצות הברית. (גרוס, 2000)

3.2 הומוסקסואליות וגבריות

בישראל שבה העימות הצבאי הינו מאפיין מרכזי של סדר חברתי, יש לצבא חלק בולט בעיצוב החיים התרבותיים והחברתיים (הגיוס לצבא הינו חובה כדי לקבל בהמשך הטבות מהמדינה והחברה) של היחיד.
ספרות רחבה העוסקת בהבניה התרבותית של הגבריות, מתארת כיצד ברוב התרבויות הגבריות אינה מונחת מראש בכיסו של היחיד, אלא יש לזכות בה. היא פועלת כמושג חמקמק המציב את המעוניינים להגשימו בתהליך מתמיד של ניסיון לאשר ולהוכיח את גבריותם. החיילים ביחידות הקרביות פועלים בתוך תרבות ייחודית הנשענת על שילוב בין צבאיות לבין גבריות. בעוד שהמטרה המפורשת של התרבות הצבאית שלה הינה הפיכת המתגייס מאזרח ללוחם, המטרה הסימבולית היא הפיכת הנער לגבר (קפלן, 1999).
המוסד הצבאי הוא אתר תרבותי מרכזי הקושר בין הגבריות ההגמונית לבין הגוף הגברי. המשמעת (מדים ותספורת, שליטה על שעות אכילה ושינה, סכנות פיזיות וכדומה) והשליטה בגוף הם חלק המאפיינים המייחדים את אורח החיים הצבאי מן החיים האזרחיים. לכל הגורמים הסמליים הללו המעצבים את גופו של ה'גבר הביטחוני', השפעה על היחיד הנכנס לדמות זו.
בניתוח של דימויי גבריות בקרב לוחמים בצה"ל, מראה החוקרת ליאורה שיאון כיצד דרך הומור וקללות נוצרת סטיגמה מתמשכת כנגד סוגי גבריות אחרים והומוסקסואליות בפרט. קללה שגורה בקרב חיילים כגון "לך תמצא ערבי ג'ינג'י שינענע אותך" מגלמת את כל מרכיבי האחרות – האויב הערבי כאחר לאומי, הג'ינג'י כסמל לאחרות ביולוגית בכל תרבות, ואקט של חדירה הומוסקסואלית כביטוי לפגיעה בגבריות (שיאון, 1997).

3.3 שירותן של נשים לסביות בצבא – הטרוסקסואליות כפויה

הצבא כגוף שמנסה להיות הטרוסקסואלי הוא גם אחד מהמעוזים שאדריאן ריץ' כינתה "הטרוסקסואליות כפויה", קרי, כפיית נשים להטרוסקסואליות, וזאת כחלק ממיסוד העליונות הפטריכאלית של הגברים.
נשים נתפסות בצבא כמי שצריכות לשרת את הגברים, לרבות באופן מיני. דפנה יזרעאלי מביאה ביטוי לתפיסה זו בדבריו של אל"מ גרשון הכהן מפקד חטיבת 7 בחיל השריון שלפיו "מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות, ומרבית הבנות בצה"ל ממלאות תפקידים פקידותיים שהמחשב והמשיבון יכולים לעשות באותה מידה של יעילות". יזרעאלי עומדת על כך שדבריו של הכהן, אף שעוררו סערה ציבורית, ביטאו את מה שחשבו רוב אנשי הצבא, וביטאו את המציאות בשטח. מבחינה זו, לסביות נתפסות כאיום על התפקיד שנשים אמורות למלא בצבא, כאובייקט מיני. כאשר נשים דוחות את ההטרוסקסואליות הכפוי של הצבא הגברי, הן נתפסות כלא ראויות לשרת, שכן אין הן ממלאות את התפקיד שנתפס כתפקידן, הן מסומנות כסרבניות גברים, קרי, סרבניות הטרוסקסואליות, קרי, לסביות (גרוס, 2000).

3.4 היסטוריה של מדיניות צה"ל ביחס לשירות הומוסקסואלים

הומוסקסואלים משרתים בצבא מאז קום המדינה על פי חוק גיוס חובה, החל על רוב אזרחי המדינה. אין בנמצא נתונים מדויקים של אחוז ההומוסקסואלים המשרתים בצבא אך רובם המכריע משרת שרות מלא. בנוסף, אין מידע אמין לגבי מדיניות גיוס הומוסקסואלים לפני תחילת שנות השמונים. משמעות השינוי במדיניות ב- 1983 הוא הנהגה של מדיניות גיוס בררני ומוגבל, זו הוחלפה ב1993 ובוטלה לחלוטין ב- 1998.
פקודות 1983 – במסגרת הוראות קבע מטכ"ל אכ"א נכנסה בספטמבר 1983 לתוקף פקודה חדשה שמספרה ק-01-11-31 וכותרתה "שירות הומוסקסואלים בצה"ל", שקבעה כי שיבוצם של חיילים הומוסקסואלים מוגבל בגין נטיותיהם משום שנטייה זו עלולה להוות סיכון בטחוני (תפיסה המתאימה לטיעון השני שהוזכר לעיל). ההוראה אומנם סייגה קביעה זו באמירה שכל מקרה יבחן לגופו, מאחר שאין להצביע על הנטייה כעל מחלת נפש או סטייה. {בפועל היה אפשר לקבוע שיבוץ עוד לפני תחילת השירות. בחוברת ההנחיות הבסיסית למאבחנות הפסיכוטכניות בצה"ל אופיינה ההומוסקסואליות כסטייה מינית, וכרכה בינה לבין נשיות ובעיות בבריאות נפשית . במסגרת מדיניות מיון המועמדים לקראת גיוס, הונחו המאבחנות פסיכוטכניות כי במידה ועולה חשד לנטיות הומוסקסואליות, יש לבחון את התאמת המועמד לשרת ביחידת שדה (קפלן, 1999). בהוראה נקבע כי מפקד יחידה שנודע לו על חייל הומוסקסואל ביחידותו יפנה את החייל למרכז בריאות הנפש ועל פי החלטתם יחליט בטחון שדה כיצד לפעול (ראה פירוט מודגש בפקודה המצ"ב) (מטכ"ל אכ"א 1983).
פקודות 1993 – בפברואר 1993 במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת ערכה יעל דיין בכנסת כנס בנושא זכויות הומוסקסואלים. בין היתר הופיע שם פרופסור עוזי אבן (היום חבר כנסת) שסיפר את סיפור סילוקו מהתפקידים הצבאיים שבהם שירת במילואים בשל היותו הומוסקסואל. בעקבות הופעה זו התייעץ איתן הבר, מנהל לשכתו של רבין (דאז ראש הממשלה) עם הרמטכ"ל דאז אהוד ברק ונקבע כי תוקם ועדה שתבחן את סוגית שירות הומוסקסואלים בצבא (גרוס, 2000). ב- 10 ביוני 1993 יצאה הוראת מטכ"ל אכ"א חדשה שנשאה את אותו מספר ואותה כותרת, אך תוכנה היה שונה מאוד. הפקודה קבעה כי ככלל, לא יוגבלו שיבוצם או קידומם של חיילים הומוסקסואלים. עם זאת נקבע כי במקרים מסוימים תיתכן יצירת סיכון בטחוני, ובמקרים אלה ייבחנו שיבוצם והעסקתם הפרטני. בנוסף בוטלה ההנחיה שיש לדווח על כך לענף לבריאות הנפש, ובמקום זה ידווח למחלקת בטחון שדה בלבד שיחליטו כיצד לנהוג, כאשר נוספה להם אפשרות נוספת של לא לנקוט בשום צעד (ראה הדגשה בפקודה המצ"ב – מטכ"ל אכ"א 1993).
1998 – בעוד שבשנת 1993 היה תיקון הפקודה מתוקשר ביותר, חל בשקט שינוי נוסף ב- 1998 – בשנה זו בוטלה כליל הוראת קבע מטכ"ל אכ"א ק-01-11-33 ומאז אין בצבא כלל פקודות הנוגעות בהומוסקסואלים.

3.5 היחס בין הפקודות למציאות

סביר להניח כי חיילים רבים חוששים עדיין כי יפגעו אם תתגלה זהותם כהומוסקסואלים, והם ממשיכים להסתיר את נטייתם המינית. עמדתו הרשמית של הצבא הינה כי אין החייל חייב להצהיר על נטייתו המינית, ומי שמצהיר עליה אינו מוגבל בגיוס ובשיבוצו בצבא, ספק עד כמה עובדות אלה ידועות למתגייסים ולמגייסים. מדי פעם עולה סיפור שמעלה סימני שאלה לגבי השוויוניות במציאות. למשל בספטמבר 1997 פורסם ב"זמן הוורוד" (עיתון הקהילה ההומו-לסבית) ושוב ביולי 2000 ב"ידיעות אחרונות", פורסם כי צה"ל עורך בדיקות לאבחון נגיף האיידס בקרב מועמדים לגיוס במקרים שהמועמד מצהיר שהינו הומוסקסואל וזאת ללא ידיעת המתגייסים. מכאן עולה השאלה: עד כמה חלחל השינוי בפקודת הצבא בכל הדרגים? (גרוס, 2000).

4. הומוסקסואליות – הפן המשפטי

נושא ההומוסקסואליות לא עלה כמעט לדיון ציבורי בישראל עד לשנים האחרונות. לפיכך, אחד המאפיינים המרכזיים של הומוסקסואליות הוא השתיקה בנושא. על רקע זה בולטת במיוחד השפעת השיח המשפטי על הבניית "האישיות ההומוסקסואלית", כאשר האינטרס המוביל של המשפטנים הוא מקצועי ופרקטי, המחייבם "לטפל" בהומוסקסואלים ומקנה להם תפקיד מפתח בהצגת הדימוי ההומוסקסואלי לציבור הרחב.
לפי פרק 17 של פקודת החוק הפלילי 1936 "עבירות נגד המוסר" נאסר מגע מיני "לא טבעי" בין כל שני אנשים, בין אם הומוסקסואלים ובין אם לאו, אין בו שום איסור על יחסי אהבה, זוגיות או חיים משותפים בין גברים.
אבל למרות ההגדרה, נוצרה בשיח המשפטי והציבורי בישראל זהות בין האיסור הפלילי לבין יחסים מיניים בין בני אותו מין. כלומר, השיח שנוצר בחברה תפס את החוק כחוק "נגד הומוסקסואלים".
יתר על כן, יש להדגיש את חומרת העבירה בעיני המחוקק שמתבטאת בעונש מרבי של עשר שנות מאסר. אף על פי שמדובר במעשה שנעשה בהסכמה ובצנעה ובלי לפגוע פיסית באדם או ברכוש ,המחוקק קובע עונש חמור מאוד ובלי קשר להפעלת הענישה,עצם קביעת עונש כזה משדרת לכל מי שקורא את החוק כי מדובר במשהו חמור. אף-על-פי שפקודת החוק אוסרת יחסים "שלא כדרך הטבע", הוציא היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, בשנת 1953 הנחיה לתביעה הכללית להימנע מהגשת כתבי אישום על עבירות על האיסור הפלילי. אולם לבית-המשפט הגיעו לפחות חמישה מקרים שבהם אנשים הורשעו בעבירה זו. הנחיית היועץ המשפטי מנעה אולי נקיטה בהליכים משפטיים נגד הומוסקסואלים, אך השאירה אותם בגדר עבריינים ברוח. האיסור "משום שלא כדרך הטבע" פגע במעמדם המשפטי והחברתי של הומוסקסואלים, אף-על-פי שלא הופעל כנראה כלפי הומוסקסואלים בוגרים, שקיימו מגע מיני בהסכמה.
בשנת 1963 פסק בית-המשפט כי משכב זכר, כאשר המעשה נעשה בצנעה, על-ידי בני-אדם בוגרים ומרצונם הטוב, אינו מעשה שיש בו קלון, ומבצעיו אינם ראויים לעונש. עם זאת, משך שנים רבות נותרה העבירה על כנה (יונאי וספיבק 1999).
בשנת 1988 בוטל האיסור על קיום יחסי מין "שלא כדרך הטבע". מרגע ביטול החוק, השיח נסב על הפגיעה בהומוסקסואלים ובלסביות, הפלייתם וזכויותיהם. אין ספק שביטול החוק הקל על קהילת ההומוסקסואלים לפעול בצורה גלויה וישירה, לשיפור מעמדה האזרחי. ולראיה, בתוך חודשים ספורים מאז ביטול האיסור הפלילי התארגנה קבוצה שנקראת "עוצמה", אשר ניסתה לשפר את מצבה של הקהילה בכל התחומים. פעילות הקבוצה הביאה לידי תיקון חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה ב-1991, כך שיאסור על אפליה בתעסוקה על רקע של נטייה מינית.
בתחום הפסיקה בלטו מספר פסקי דין, ובמיוחד פסק דין דנילוביץ' (1994), שבו נקבע כי על חברת אל-על להעניק לבן-זוגו של הדייל, יונתן דנילוביץ', הטבות שוות בתחום כרטיסי הטיסה, כפי שמקבלים בני זוג נשואים. פסק דין זה היה מתוקשר מאוד, וההכרה בזכות זו מפי בית-המשפט העליון הייתה רגע משמעותי בתהליך הזכאות של הקהילה ההומו-לסבית בהכרה בה כשוות זכויות – המשפט ההומופובי בנושא היה תנו לדייל ל"התרומם" אל על (גרפיטי על קירות תל-אביב).
בהמשך הוצאו מספר פסקי דין נוספים, ביניהם פסק הדין שביטל את החלטתו של שר החינוך לאסור על שידור התוכנית "קלפים פתוחים" ששודרה בטלוויזיה החינוכית (1997) ועסקה בנוער הומו-לסבי. פסק דין נוסף, בעניין חובתו של משרד הפנים להתחשב ברישום של שתי אמהות לילד אחד, שנעשה בארה"ב, ולרשום גם בארץ את אותו ילד כבנו של בנות הזוג (2000).
למרות פסקי הדין, עדיין קיימת עמימות לגבי מעמדם של בני זוג מאותו מין כ"בני זוג". לא ברור עדיין, בהקשרים רבים, האם תהיה הכרה בבני זוג מאותו מין. המאבק להכרה ממשיך להיות בשלבים – מהקשר להקשר ומחוק לחוק. עם זאת, מאז עליית הנושא ההומו-לסבי, קשה יותר לחוקק בנושא, לאור ההתנגדות העקבית של המפלגות הדתיות השותפות בקואליציות השונות.
בשנות ה- 90 הושגו הישגים חקיקתיים ומשפטיים רבים למען הקהילה ההומו-לסבית, אשר היוו מקור לגאווה לאומית, בהציבם את מדינת ישראל במקום טוב יחסית מבחינת שוויון זכויות על רקע של נטייה מינית. אולם במהלך שנים אלה חלה התקדמות גם בעולם: יותר ויותר מדינות באירופה הסדירו מוסדות המכירים ברישום זוגיות המעניקה לזוגות בני אותו מין זכויות דומות לאלה של זוגות נשואים (למשל בהולנד), כך שהיום ישראל אינה נחשבת לאחת מהמדינות המתקדמות בעולם בתחום זה (יונאי וספיבק 1999).
יש לזכור כי הגורם המרכזי של אפליית הומואים ולסביות הוא ה"ארון" ולכן שינויים משפטיים הם רק חלק ממה שנחוץ כדי לקדם שוויון להומואים וללסביות.
למעשה, עיקר חשיבותם של המאבקים המשפטיים הוא לעיתים לא רק בזכויות הספציפיות שזוכות להכרה ,אלא בכך שהם מעלים על סדר היום החברתי את נושא ההומוסקסואליות, ובכך תורמים ל"יציאה מהארון".

דיון

נראה כי נושא ההומופוביה עובר כחוט השני בכל המישורים החברתיים לאורך תקופות שונות.
נטייה נפוצה היא לראות בהומוסקסואליות אות קין ולהצמיד להומוסקסואלים סטריאוטיפים שליליים החלה להיחלש רק לאחרונה. אנו פוגשים בעמדות הומופוביות במישורים חברתיים שונים:
במישור הדתי, ההומוסקסואליות נתפשת כסטייה חמורה הנכללת בקרב ה"תועבות". הומוסקסואלים הם סוטים, עבריינים ומבצעי מעשי סדום. מחמת אופיים החלש נחשלות דרכם. עמדתם האנטי ליברלית נובעת מהחרדה ההומופובית שליברליזם כלפי הומוסקסואליות יגרום להדבקת אחרים בנגע. נראה כי בקרב הדתיים ההומוסקסואליים עצמם קיים הפחד מ"יציאה מהארון" בשל ההשלכות האפשריות לגביהם בקהילה הדתית (נידוי, איבוד מעמד וכדומה).
במישור הרפואי אפשר לראות כי יחס המטפלים להומוסקסואלים לא משתנה למרות הוצאת הגדרת ההומוסקסואליות מספר ההפרעות ולמרות הצהרת המטפלים כי הם מחזיקים בעמדות ליברליות למטופל הומוסקסואל. גם במחקרם של מורין וגרפינקל בשנת 1978 וגם במחקרו של רובינשטיין בשנת 1994, כמעט 20 שנה אחרי הממצאים הינם דומים. שניהם מוצאים כי המטפל רואה את מצבו של ההומוסקסואל כחמור יותר משל אדם הטרוסקסואל. ההבדל היחידי בין שני המחקרים הוא שהיום ההומוסקסואליות נתפשת כסטייה של המיניות האנושית ולא חריגות נפשית.
במישור הצבאי לפי הדימויים השגורים גבר הומו הוא גבר נשי, שאיננו מסוגל להיות 'גבר אמיתי'. היות שכך, הוא מובדל מהחברים האמיתיים בארגון הצבאי, ומכאן אף הופנמה הדעה כי הומואים אינם חלק מכוח האדם בצבא, למרות שבפועל הם משרתים בו מאז ומתמיד. סיטואציות מיניות או כמעט מיניות בין גברים, מחדדות את הפחד של חייל הטרוסקסואל כמו שסוזן בורדו מצאה כי "סצנת הסבון" מבטאת איום על גבריותו של החייל הטרוסקסואל, וליאורה שיאון הראתה את התגלמות ההומופוביה בצבא, דרך ההומור והקללות.
במישור המשפטי ביטול חוק "שלא כדרך הטבע" יצר שיח חדש. אם עד אז נתפסו ההומוסקסואלים כמקיימים פרקטיקה מינית אסורה, הרי שמאז ביטול החוק נתפסו כקבוצה נבדלת הנאבקת על זכויותיה. למרות זאת עדיין ההומוסקסואלים משוללי זכויות רבות(כגון נישואין, משמורת על ילדי בן זוג), כיוון ששופטים רבים עדיין משמיעים, ובוודאי עוד ישמיעו דעות הומופוביות (יונאי וספיבק 1999).
מסקירת ארבעת המישורים עולה כי הפן הדתי הניע את הפן המשפטי בעת קביעת חוק משכב זכר, הואיל ואין בישראל הפרדת דת ממדינה. למרות זאת ניתן לראות לפי טענתו של פרופסור נורמן במישור דתי, וביטול החוק במישור המשפטי כי קיים תהליך פטירה מאחריות פלילית.

סיכום

במהלך ההיסטוריה השתנו המוסדות החברתיים שהיו אחראים לשליטה במה שנחשב מוסרי ונורמאלי בכל הקשור להתנהגות מינית, וקביעותיהם השפיעו על הסטאטוס החברתי שהיה להומוסקסואלים. היום נוטה המגמה החברתית לקבל את ההומוסקסואלים: הוצאת ההומוסקסואליות מספר המחלות וחקיקות משפטיות בנושאים מגוונים.
בארץ בניגוד למדינות המערב וארה"ב בפרט, מבחינה ממסדית יש פיגור בנושא היחס להומוסקסואליות. לדוגמא, סן פרנסיסקו – מקום פתוח ומתירני. ניתן לראות שהתהליכים התרחשו בכל התחומים אולם בהבדל של מימד הזמן, וזאת גם בשל הייחודיות של החברה הישראלית כמו מאצ'ואיזם, ים תיכוניות, חברה ביטחונית ואי ההפרדה בין דת למדינה. אין ספק שלדת יש מקום מרכזי בהשפעה על היחס להומוסקסואליות בכל שאר המישורים מכיוון שהיא זו ששלטה במאות הקודמות והיא זו שהחלה ברדיפה אחר הומוסקסואלים. וכיוון שבישראל אין הפרדת דת ממדינה, השינוי בישראל איטי יותר מכל מקום אחר.
חשוב לזכור כי כל דיון בנושא נטייה מינית משפיע על חייהם של המוני בני אדם הומוסקסואלים ולכן יש לנהלו מתוך יכולת להפריד בין אמונות ורגשות ובין עובדות המבוססות על מחקר ועל חשיבה רציונאלית הומאנית.

ביבליוגרפיה

גרוס, א. (2000) מיניות, גבריות צבא ואזרחות: שירות הומואים ולסביות בצה"ל במשקפיים השוואתיים. פלילים, ט, 95-183

הוראת קבע, אכ"א (1983) שירות הומוסקסואלים בצה"ל. אכ"א, מטכ"ל, תנועת כוח אדם ק-31-11-01

הוראת קבע, אכ"א (1993) שירות הומוסקסואלים בצה"ל. אכ"א, מטכ"ל, תנועת כוח אדם, אכג' ק-31-11-01

יונאי, י., ספיבק, ד. (1999) הבניית הזהות של ההומואים בשיח המשפטי בישראל 1948-1988. סוציולוגיה ישראלית, א' <2> 1999, 257-293

סירוטה, פ. , כהן, א. (1985) הומוסקסואליות. הרפואה, ק"ח, ג'-ד', 80-83

פוקו, מ. (1996) תולדות המיניות 1: הרצון לדעת. תל-אביב 33-35

קפלן, ד. (1999) דוד, יהונתן וחיים אחרים: על זהות, גבריות ומיניות ביחידות קרביות בצה"ל. הקיבוץ המאוחד

קריגר, י., לוי, ע. (1996) הומוסקסואליות. הרפואה, ג', 130, 190-194

רובינשטיין, ג. (1994) עמדות פסיכותרפיסטים בישראל כלפי מטפלים הומוסקסואלים.מגמות, ל"ו (1), 38-48

שיאון, ל. (1997) דימויי גבריות אצל לוחמים: השירות בחטיבות חיל רגלים בטכס מעבר מנערות לבגרות. ירושלים: מחקרי עיון מס' 3, מרכז שיין, האוניברסיטה העברית

הרב לוביץ' רונן (2002) סלידה סובלנות או מתירנות: יחס היהדות להומוסקסואליות.
אינטרנט: נאמני תורה ועבודה

Beit-Hallahmi, B. (1974) Salvation and its vicissituds: clinical psychology and political values. American psychologist, 29, 124-129

Garfinkle, E.M.& Morin, S.F (1978) Psychologists attitudes toward homosexual psychotherapy clients. Journal of social Issues, 34, 101-112

Mondimore, F.M. (1996) A Natural history of homosexuality. Baltimore: John Hopkins University Press.