תהילה - תמיכה להורים של הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים
חדשות ועדכונים

היו שותפים לשינוי ותמיכה

לחצו לתרומה לעמותה

נוער הומו-לסבי בסיכון


מאת: ג'רי לוינסון, פסיכולוג, ממייסדי הבית הפתוח ו"פסיכולוגיי"
תאריך פרסום: 12/5/2005

פורסם באתר פסיכולוגיה עברית, ושם נמצא במלואו.

מסמך רקע בנושא ילדים ונוער בסיכון על רקע היותם הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדר או בעלי התלבטויות בנושאים שקשורים לזהות מגדרית ולמשיכה מינית. המסמך כולל המלצות אופרטיביות וביבליוגרפיה.
המסמך הוגש לועדה מקצועית במשרד הרווחה – "ועדת שמיד", שבחרה למעשה להתעלם ממנו, והוא מוגש עתה כשירות לציבור.

מבוא
בני נוער רבים בקרב הקהילה ההומו-לסבית בישראל סובלים ממצוקה נפשית קשה שמובילה אותם להתנהגויות סיכון ואף למעשי אובדנות בשיעור גבוה במיוחד ומעורר דאגה: זו המסקנה המתבקשת מפניות רבות של בני נוער אל השירותים הקהילתיים התמיכתיים והייעוציים שמשרתים היום את בני/ות הקהילה. אולם קיומו של של סוד סביב עצם זהותם של בני נוער אלה, עקב הסטיגמה הקשה שעדיין קיימת בקנה מידה רחב בנוגע לאוריינטציה מינית שונה, מקשה על יישוג כלפי בני נוער אלה ועל איתורם. אם נוסיף לכך את המשאבים הדלים שעומדים לרשות הארגונים ההתנדבותיים המעטים שמרשתים קהילה זו, התמונה שעולה היא של מצוקה קשה ורחבת-היקף שאין לה כל מענה.

אם נתמקד בביטוי החריף ביותר של המצוקה הנ"ל, תופעת האובדנות: האובדנות בקרב בני נוער וצעירים מעוררת עניין ודאגה גוברת בעולם כולו בשנים האחרונות וגם בישראל. זאת, בעקבות נתונים מספריים מדאיגים שעולים בכל מקום שבו התופעה נחקרת. בישראל, השנה בפעם הראשונה התקיימה ישיבה של הוועדה לקידום מעמד הילד בנושא זה, בראשות ח"כ הרב מלכיור. מנתוני משרד הבריאות האחרונים, עולה כי בשנת 2000 התאבדו בישראל 65 צעירים בני 15-24 ו-10 צעירות, או שיעור מתוקנן של כ-7 מתאבדים על כל 100,000 נפש. בשנת 2002 נרשמו כ-1400 ניסיונות התאבדות בקרב אותם גילאים. ההתאבדות מהווה סיבת המוות השנייה בקרב גברים בגילאים אלו, והשלישית בקרב נשים. מעניין לציין כי שיעור ההתאבדות בפועל בקרב גברים בגילאים אלו היא כמעט פי ארבעה משיעור ההתאבדות בקרב נשים, בעוד שנשים מבצעות ניסיונות אובדניים בשיעור שהוא פי שניים משיעור הגברים (משרד הבריאות, 2004).

הסוד והשתיקה
ישנה הכרה רחבה בכך שקיימת שתיקה סביב נושא האובדנות בתרבויות רבות, עקב סטיגמה ובושה שדבקה הן במי שנוטל את חייו בידיו והן במשפחתו, וכן עקב החשש ששיח ציבורי פתוח סביב הנושא וחינוך מניעתי יזום ומפורש יעודדו מעשי אובדנות בקרב צעירים, בבחינת "לשים רעיונות בראשם" (Moir, 2001, Remafedi, G., 1994, Toomey, 2000, Goldman, 1996,). אולם אנשי מקצוע בתחומי החינוך ובריאות הנפש על-פי רוב מאוחדים בדעה שהשתיקה וההסתרה הציבורית הזו גובית מחיר יקר: היא משפיעה גם על מי שמתכנן לפגוע בנפשו, ומעודדת אותו לא להתוודע לאיש בנוגע לתכניתו, ובכך מחזקת את נטייתו של מי שמועד לכך להסתיר את תכניותיו (Bender, 2002). זאת, כדי שלא יסכלו אותן, במקרים רבים מתוך אמונה שאין טעם להתוודות היות שאין כל אפשרות לקבל עזרה לשם פתרון בעיותיו. עם זאת, השתיקה, ההסתרה והסוד שקיימים סביב האובדנות, כנושאים בפני עצמם, והשפעתם על התהליך האובדני, טרם זכו לתשומת לב מחקרית.

אוכלוסיות מיוחדות, האוכלוסייה ההומו-לסבית בפרט
בעיה מיוחדת של תחושות אשמה, בושה וסודיות נלווית קיימת בקרב תת-אוכלוסיות ספציפיות שמועדות לאובדנות: קורבנות אונס, קורבנות של גלוי עריות, והומואים ולסביות. בקרב קבוצות אלו, קיימות סטיגמות חברתיות רחבות היקף בנוגע לאופי החוויה המקרבנת שעברו, או בנוגע
למהותם (כבעלי אוריינטציה חד-מינית, במקרה של הומואים ולסביות). במקרים אלו, תחושות
הבושה והאשמה, והסודיות הנלווית להן רק מחזקות את הנטייה הקיימת במילא להסתיר את
הכוונה האובדנית. היו חוקרים שהתייחסו לבעייתיות המיוחדת הזו תוך כדי דיון על גורמי סיכון אחרים (Remafedi, 1991).

על-אף קיומו של גוף מחקר גדל והולך בעולם, מאז סוף שנות השמונים של המאה הקודמת שנוגע לתופעת האובדנות בקרב צעירים הומואים ולסביות (Bell and Weinberg, 1978), בישראל תופעה זו טרם נחקרה כלל במחקר כמותי. ידוע לי על שני מחקרים (שמורים, ולכן לא אוכל לצטטם כאן) שבוצעו בעשור האחרון על נושא האובדנות בצבא, אחד בידי מחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל, השני בידי מחלקת בריאות הנפש, ובשניהם תופעה זו לא נחקרה והוזכרה ולו במלה אחת. שוחחתי עם בכירי חוקרי האובדנות בקרב צעירים בישראל, ומסתבר שחלקם אף לא היה מודע למחקר שהצטבר בעולם בתחום זה, או לממצאים החמורים שנתגלו עקב כך. ידוע לי כי לעתים קרובות מקרי אובדנות של הומואים ולסביות מדווחים למשפחות ולתקשורת, הן על-ידי המשטרה הארצית והן על-ידי המשטרה הצבאית, כמקרי "אהבה נכזבת" וכד', כדי למנוע עוגמת נפש ממשפחות השארים, אולם בכך נסגר מעגל ההסתרה שקיים סביב התופעה. היעדר כל התייחסות לתופעה מצד התקשורת, מערכת החינוך, המשטרה, הצבא, החוקרים שעוסקים בנושא וכמובן הקורבנות עצמם ומשפחותיהם, תורם ליצירת מעגל זה.

היקף תופעת האובדנות בקרב צעירים הומואים ולסביות : המחקר העולמי
כדי לסבר את האוזן לגבי מימדי התופעה, אזכיר רק ארבעה מחקרים חשובים מתוך הגוף המחקרי העולמי העוסק בנושא זה, שבוצעו בשנים האחרונות. Tremblay (1994) בדק מדגם אקראי של 750 גברים בעיר קלגרי בקנדה, ומצא כי 8 ביצעו ניסיונות אובדניים. מתוכם, הסתבר
ש-5 (62.5%) הם בעלי אוריינטציה חד-מינית או בי-סקסואלית. Garofolo (1998( בדק נתונים מסקר לאומי של משרד הבריאות האמריקני (The Centers for Disease Control) שנערך במדינת מסצ'וסטס. 104 בני נוער הזדהו כהומואים או לסביות (2.5%), למעלה משליש מהם ביצעו ניסיון התאבדות בשנה שקדמה למחקר (פי-שלושה משיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב נוער הטרוסקסואלי). כ-50% דיווחו על יותר מחמישה התנהגויות סיכון (לעומת כ-25% בקרב הנוער ההטרוסקסואלי). Russell and Joyner (2001) בדקו נתונים מסקר לאומי אחר, The National Longitudinal Study of Adolescent Health, ומצאו כי 15% מבני הנוער שנמשכים אל בני מינם או מקיימים עמם קשר, דיווחו על מחשבות אובדניות או ניסיונות התאבדות (פי-שניים מהשיעור המקביל בקרב עמיתיהם ההטרוסקסואלים). בני נוער הומואים ולסביות דיווחו על התנהגויות סיכון (כגון: דיכאון, שימוש באלכוהול ובסמים) בשיעור גבוה מעמיתיהם ההטרוסקסואלים.
Proctor (1994) מצא כי למעלה מ-40% מבני הנוער ההומו-לסבי שנסקרו במחקרו דיווחו על ביצוע ניסיונות אובדניים.

פורסם באתר פסיכולוגיה עברית, ושם נמצא במלואו.