|
מאת:
אורי מור לקחנו את קו 4 למצעד. אותו קו 4 שעובר בצומת
הגבעה הצרפתית. אותו צומת שבו עומדים ילדים ערבים מטומטמי תנועה ומסחר
ומנסים למכור מסטיקים וצעצועים. אותו קו 4 היוצא משכונת רמות אשכול ופונה
בחדות לרחוב ארץ חפץ. ואותו קו 4 שמגיע למדרחוב, מקום משכנו של הבית
הפתוח, וגם לאוזן השלישית. כשהאוטובוס התחיל להתמלא חרדים ויידיש ברחוב
יחזקאל התעורר בי דחף מבוהל, מזכרת ישנה מימים אחרים, להסיר את סימני
הזיהוי ההומואיים שעליי. אבל מיד נזכרתי מי אני היום והעברתי יד נרגעת על
חולצתי.
השנה האחרונה עמדה מבחינתי בסימן מעבר מתל-אביב לירושלים, מהלך שיוצר את
ההתנגשות המוכרת בין הדברים הגדולים והכלליים לפרטים קטנים, מקריים
ופוחזים. זה לא רק המעבר מתל-אביב ומהתל-אביביות לירושלים ולירושלמיות,
על כל הדימויים ורכיבי התרבות המקופלים בשתי הערים האלה. זה המעבר האחד
שעשיתי אני עם בן זוגי מפה לשם, הקריעה שקרעתי את עצמי משכונה ובית וחדר
אל שכונה אחרת ובית אחר וחדר אחר.
ירושלים לא מדברת אליי כמו תל-אביב. השילוט שלה אחר, חיתוך הדיבור של
תושביה אחר, וכמוהם גם זרימת התנועה שלה, תרבות הנהיגה שלה (תרבות איומה
ונוראה אגב, אלימה וגסה פי כמה מזו התל-אביבית), ריחותיה ומבניה. פשוט
יקום נבדל. לקח לי הרבה זמן למקם את עצמי בתוך המרחב הזה, שמעורבבים בו
קדוּשה עתיקה ושלֵווה עם פתאומיות סואנת. עדיין אני משתאה נוכח הקצב
המשונה שלה. עדיין אני מתקשה להתאים את נשימתי לאוויר ההרים ספוג המלחמות
והלכלוך. ועדיין אני ממהר לחזור הביתה מן הרחוב, להגיף הגף היטב את דלתי
ולמצוא מחסה בשולחן העץ שלי ובספרים המוכרים שמעליו.
מצעד הגאווה הירושלמי שונה מאוד מאחיו התל-אביבי. אני מודה: שונא מצעדים,
שונא דגלים, שונא סיסמאות, מכל סוג. יש בהם תמיד סימון גבולות מרתיע
והשטחה, גרעין של פאשיזם. את מצעד הגאווה התל-אביבי אני שונא במיוחד, כי
הוא הפך בשנים האחרונות למסיבת חשק דוחה ומרחיקה, והדברים ידועים.
הסיטואציה הירושלמית, אם אפשר לקרוא לזה ככה, גרמה למצעד המתארח
ברחובותיה להתאים את עצמו לסביבתו ולהיות שוב לאירוע בעל תוכן. האירוע
הזה עדיין נראה בעיקר כמו חגיגה סהרורית למתבונן מהצד, אבל הוא מזרים ערב
רב של שונויות בעורקיה של ירושלים ומגיש במטורזן אג'נדות רעננות אל אפם
המעוקם ואל חמתם של מתנגדיו.
נפגשנו עם שירה במדרחוב וחיכינו בסבלנות לתחילת הצעידה. שמחתי לראות שם
בין השאר קבוצה של צועדים בשחור ונציגוּת של תהל''ה. שירה נזכרה בתמונה
קבוצתית של הפלוגה שלה שצולמה שם ובסיור מודרך לחברון. אני נזכרתי ברחוב
אבן-גבירול. ערן שתק והחליט לא לצלם. המרחק מהמצעד התל-אביבי היה עצום.
לא רחבה פתוחה ומוארת שבה מתגודדים צועדים באין מפריע, אלא רחוב צר
ואפלולי וקהל עוין. לא בתי לבנים מסוידים המרכינים מרפסותיהם אל הכביש,
אלא קירות אבן קרים ומעוטי פתחים. לא אווירת חג חילונית ויחפה, אלא ענני
אסון ושנאה. ירושלים עיר קשה, חשבתי, כמה אטימות אצורה באבנים השותקות
האלה.
הרחובות היו נתונים תחת אבטחה כבדה מאוד. מדי פעם נראתה מאחורי מחסום
משטרתי קבוצה של דתיים אחוזי גועל שצעקו וגידפו ונופפו אגרופים ושלטים.
באחת הקבוצות האלה עמד גבר שצעק ''בהמות! בהמות! בהמות! בהמות!'' בכוונה
גדולה, והיה בהמי מאוד בעצמו. מאוחר יותר נודע לנו שבאחת המהומות הסתער
גבר חרדי על הצועדים ודקר שלושה. אף על פי שצעדתי עם ערן ועם שירה, בתוך
קהל של חברים לנטייה ושל תומכים שהצטבר למרות הכול לטור של כוח, חשתי
שאני נע בארץ אויב הרחק מעבר לקו הגבול. אני לא יכול לומר שפרשת הדקירה
הייתה מפתיעה, כי האווירה ברחוב בישרה כאמור משהו כזה, אבל העובדה שזה
באמת קרה הייתה מטלטלת ומעציבה ועוררה פחדים שמזמן לא חווינו כמותם.
ההפנינג אחרי המצעד היה דוחה ומיוזע, והזכיר לי למה אני לא אוהב הומואים.
זהו, אמרנו אני וערן זה לזה, תרמנו את נוכחותנו, הרגשנו שייכים לערב אחד,
ובאותה הזדמנות גם הרגשנו שנואים. הגיע הזמן לחתוך. נפרדנו יפה משירה
והתהלכנו קצת ברחובות, הלומי מצעד ואחוזי הרהור. רחוב עמק רפאים היה ריק
מדגלי גאווה ומלא דת וזרות בעינינו. לרגע ערגתי להמון החוגג, ומיד התעשתי
ושבתי למצבי הטבעי, התלוש. האם יש לקהילה הזו קיום מחוץ למצעדים,
לסאונות, למועדונים ולצ'טים? האם עליי להרגיש רע על שאינני מרגיש שייך?
האוויר נהיה קר. זוגות מזוקנים וחבורות של נערים חובשי כיפה עברו על
פנינו בחשד. הרגשתי קצת כמו חייל צעיר שהועבר לפלוגה של ותיקים. מה אעשה
פה בין כל הירושלמים האלה? כנראה מה שעשיתי בין כל ההומואים האלה במצעד,
ובין כל התל-אביבים האלה בתל-אביב.
אני חייב להעיר לסיום: אורי לופוליאנסקי, אני לא שמח לאידך על הסכום
שנאלצת להוציא מכיסך. אני מרוצה על שכך הסתיימה הפרשה ולא בביטול המצעד,
אבל הייתי מרוצה יותר אילו היית נמנע מראש מכל הסיפור. חבל לי על שנאת
החינם ועל חוסר הסובלנות המעוורים את עיניך ואת עינינו. בניגוד לאנשים
מסוימים שאני מכיר, אני לא חושב שאני יודע הכול ושמצווה למרוח את הזהות
המינית שלי בפרצופו של שאר העולם. אני רק מנצל את הזכות שנפלה בחלקי
להיות שונה כדי לצמצם מעט את האיבה ואת העיוורון.
uriozmor@hotmail.com 
|
