|
צחי כהן, ידיעות אחרונות,
13/11/2007
כשבנו נועם סיפר לו שהוא
מעדיף גברים, יעקב בר-לוי התפרק לרסיסים. היום הוא מכריז בתשדיר
טלוויזיה: "הבן שלי הומו. אז מה"
"אם כולם היו מחוץ לארון, הקהילה לא הייתה שטח הפקר", הוא מסביר את
הצעד יוצא הדופן. ראיון משפחתי עם עקרונות.
לפני יומיים עבר גל של התרגשות על בני משפחת בר-לוי
מרעננה. הם הוצפו בעשרות טלפונים מחברים, ובמקביל ניסו להסתגל למעמדם
החדש ככוכבי תקשורת. נדמה היה שאין תחקירנית שלא נשלחה, בפקודת העורך,
להתקשר אליהם ולהזמינם לשטוח את סיפורם בתוכניתה. המהומה התעוררה כאשר
עלה לאוויר תשדיר שירות שבו נראה ראש המשפחה, יעקב, מהנדס מיזוג אוויר
במקצועו, מספר למצלמה שהוא מרגיש סבבה לגמרי עם זה שהבן שלו יצא
מהארון.
בתחילת הסרטון מוצגת דמות יושבת באפלה ומתוודה: "כשהוא אמר לנו
שהוא הומו, חשבתי: 'זה סוף העולם'. המילה הומוסקסואל כל כך הפחידה
אותי, שרק רציתי לשמור את זה בסוד. ואז שמעתי על תהל"ה. לאט לאט
השתחררתי מהדעות הקדומות". בשלב זה נדלקת התאורה ויעקב מופיע על המרקע
במלוא הדרו ומוסיף: "והיום אני יכול לומר בלי שום בעיה: 'הבן שלי
הומו. אז מה?'".
קשה להמעיט מחשיבות האירוע. לראשונה, הורה של הומו תופס מקום
בקדמת הבמה ומתנדב לעשות את העבודה שעד כה הייתה מוטלת על ההומואים
והלסביות עצמם: להילחם את מלחמתה של הקהילה החד-מינית מול תפיסות
שמרניות.
יש עוד אלפי הורים להומואים ולסביות. למה דווקא אתה?
"משום שהעניין חשוב לי מאוד. אם אף אחד לא היה
בארון - לא הילדים ולא ההורים - היו רואים את המשקל האמיתי שלנו
בציבור, והקהילה ההומו-לסבית לא הייתה שטח הפקר, שכל אחד מרגיש שהוא
יכול לחבוט בה, לקלס אותה, להעליב אותה ולא להתחשב בה. אז גם לא היינו
רואים תופעות כמו ששר משפטים בישראל מעלה בדעתו, בחוק הירושה החדש שהוא
מנסח, להפלות זוגות חד-מיניים.
"לכן אני, מתוך רצון עז שחיי הבן שלי יהיו יותר טובים, החלטתי
שאני מוכן לחשוף את עצמי ולנסות לפעול למען המטרה הזאת. זאת לא בושה
להיות הומו. להיפך. זה בסדר להיות הומו כמו שזה בסדר להיות דתי, חרדי,
אתיופי או שייך לכל קבוצת מיעוט אחרת".
פצצה בסילבסטר
הבן הגיי, שבזכותו מתפרסם עכשיו יעקב,
הוא נועם (22), סטודנט למשחק והצעיר משלושת ילדיו. "עד גיל 19 חייתי
בהדחקה מוחלטת של כל העניין", מודה נועם. "מילדות ידעתי שאני שונה
ושאני נמשך לגברים, אבל לא נתתי למחשבות האלה דרור. מאוד פחדתי מזה.
יצאתי עם בחורות. לא עלה בדעתי לצאת מהארון. לא שיתפתי בזה אף אחד.
יותר מדי פחדתי מזה מכדי לדבר על זה עם עצמי".
מה שהביא לשינוי בתפיסה הייתה מערכת יחסים מאוד לא מוצלחת שניהל
עם בחורה. "איתה למדתי להבין שמשהו לא בסדר, אבל עדיין לא נפל לי
האסימון", הוא משחזר. "אחריה יצאתי במשך כמה חודשים עם בחורה נוספת,
במין ניסיון להוכיח לעצמי שאני בסדר. ורק אז נפל לי האסימון. הבנתי
שאני גיי ושאין מה לעשות: זה מה שאני. אני צריך לחיות עם זה".
האדם הראשון שבחר לפתוח בפניו את סגור לבו הייתה ידידה ששירתה
איתו בבסיס חיל המודיעין. בחודשים הבאים סיפר למעגל עשרת החברים
הקרובים. "התגובות היו מאוד טובות. זה חיזק לי קשרים חברתיים. כשאתה
חושף משהו שהוא מאוד אישי, גם בצד השני נפתח משהו".
בהדרגה הגיעו גם הקשרים הרומנטיים עם בני מינו. נועם התחיל לצאת
עם בחור ששודך לו. הם היו ביחד שלושה חודשים, במערכת יחסים שהוסתרה
היטב מהוריו. "כל עוד לא הייתה לי מערכת יחסים, לא הרגשתי שאני משקר
להורים. ברגע שהחבר נכנס לחיי, וכשנפגשתי איתו סיפרתי להורים שאני
'הולך לחברים' - הרגשתי שאני משקר וזה הטריף אותי. חייתי חיים כפולים".
הפצצה הוטלה ב-31 בדצמבר 2005, שבוע אחרי שנועם נפרד מהחבר.
בטון חמור סבר אמר להוריו: "יש לי משהו קשה להגיד לכם. זאת תהיה שיחה
קשה". הם ידעו מיד מה הוא עומד לבשר להם, שכן הרמזים היו מפוזרים לאורך
משעול חייו.
"ידענו שהוא שונה", מעיר יעקב. "לא הייתה לו חברה. הוא מאוד
עדין. אין לו את הדם בעיניים שאתה רואה אצל בנים צעירים שרוצים לתפוס
בנות ולהשכיב אותן".
אחרי שהתוודה שהוא הומו, ההורים חיבקו את נועם, נישקו אותו
ואמרו: "אנחנו אוהבים אותך". נועם יצא מהבית והלך לספר לחבר'ה, שחיכו
במתח לשמוע איך ההורים יקבלו אותו. זהבית עברה לסדר היום תוך דקה.
ליעקב נדרשה יממה.
"התפרקתי לרסיסים", הוא מודה. "היה לי מאוד קשה. פרצתי בבכי.
ראיתי בעיני רוחי תמונות של גן העצמאות ושל מצעד הגאווה ושאלתי את
עצמי: 'זה מה שנועד לבן שלי?' זה קרע אותי. היה לי קשה לשאת את המחשבה
שבחודשים האחרונים הוא סבל, כשהוא סחב את המטען הזה, ולא היינו שם
בשביל לגונן עליו".
כעבור 24 שעות יעקב התעשת. "אני בר מזל שיש לי יכולת הסתגלות
מהירה. חוץ מזה, אם לא אכיר בכך שבני הומו, זה ישנה את העובדה הזו? יש
לי בן הומו. מתחיל עידן חדש. אשתי ואני לא נהיה בארון אפילו יום אחד.
אנחנו חלק מהקהילה ההומו-לסבית. מעכשיו אנחנו זורמים עם העניין".
לא מתאבלים
יומיים אחר כך הגיע יעקב למפגש הראשון
שלו עם קבוצת ההורים, שעל קיומה למד מגיגול המילים "לצאת מהארון". בין
החברים הראשונים בעמותת תהל"ה (תמיכת הורי לסביות והומואים) הייתה
דבורה לוז, שגם הוציאה לאור ספר המספר את סיפוריהם של הומואים ולסביות
שיצאו מהארון ושל הוריהם.
בספר, "אמא, יש לי משהו לספר לך", היא מתארת איך ברגע שבנה סיפה
לה שהוא הומו - הרגישה שעולמה חרב. "הרגשתי שאני בודדה בצער הנורא,
באבל, בתחושות האשם, בבושה", כתבה. "היה זה צער על האובדן. נגוז החלום
על חתונתו, שבסתר לבי תכננתי שתתקיים בחצר ביתנו כמו מסיבת הבר-מצווה
שלו. נגוז החלום על הנכדים הכי חמודים בעולם, שיביא לי הבן האהוב הזה.
לא חדלתי להתאבל".
התחושה של לוז לא הייתה חריגה בשנות השמונים, שבהן עדיין לא
נערכו חתונות חד-מיניות. באותם ימים הומואים גם לא נהגו להביא לעולם
ילדים. יעקב וזהבית, בני דור צעיר יותר של הורים, כבר קטפו את פירות
רוח הזמן.
"אנחנו לא אוהבים את השימוש במילה 'להתאבל'", מסתייג יעקב. "זאת
לא הגדרה הולמת. אני יכול להבין במשהו את תחושת האובדן שההורים
מרגישים, אבל אני לא מוכן בשום פנים ואופן להשתמש במילה הזאת.
הומוסקסואליות היא שונוּת בדיוק כמו דיסלקציה".
קשה ומפחיד לצאת מהארון, ועל אחת כמה וכמה כשאתה מפורסם.
לדעתך חשוב שגם מפורסמים יצאו מהארון?
"חושב שחשוב מאוד שמפורסמים יצאו מהארון.
מפורסמים צריכים לשמש דגל לפני המחנה, למען השגת המטרה, שהיא להגיע
למצב שבו כולם מחוץ לארון, מצב שבו הכל ייראה אחרת".
קיוו שזה יעבור
לפני שהתשדיר צולם, נערך אודישן בו
התמודד יעקב מול ישי פולצ'ק, אביו של רמי מ"רצים לדירה 2". ערב
הצילומים כינס את אשתו וילדיו לישיבה שהתקיימה בסלון. הוא רצה לבקש מהם
גיבוי למהלך, שלמעשה יוציא גם אותם מהארון.
זהבית לא היססה. "לא הייתה לי בעיה בקטע הזה", היא אומרת. "כבר
סיפרתי לחברות קרובות וגם למנהלת בית-הספר, שבו אני עובדת. אפילו פגשתי
תלמידים שלי, שהגיעו למפגשים של תהל"ה כדי לספר לקבוצת ההורים מה עובר
עליהם. הבית שלנו פתוח. אני לא מעלה בדעתי שאצטרך לעשות סדר פסח -
ולנועם יהיה חבר שהוא לא יוכל להביא איתו בגלל שזה חבר ולא חברה. שני
הילדים האחרים שלי מביאים את בני הזוג שלהם, והיה לי ברור שכך יהיה גם
במקרה של נועם. היציאה של נועם מהארון העשירה את חיי".
אביה של זהבית הוא בן 78 ואמהּ בת 75. "החלטנו שאנחנו מספרים
להם. באנו אליהם ואמרנו: 'נועם הומו'. אמא
שלי, בסתר ליבה עוד קיוותה שזה יעבור לו. אבל הם בהחלט מקבלים אותו.
אין אצלנו סודות במשפחה. לפני עליית הסרטון יידענו את הוריי. לאמא שלי
היה רגע קשה. היא תמהה: 'מה, יעקב יופיע בטלוויזיה?' עניתי: 'כן, אמא.
הוא יופיע בטלוויזיה'. וזה עבד. אני חושבת שבחשיפה שלנו יש גם עניין של
שליחות.
"כשהורים שומעים בפעם הראשונה שבנם הומו או שבתם לסבית, הדמיון
מוביל אותם למחוזות לא נעימים במיוחד. חוסר הידע על החיים של ההומואים
והלסביות גורם להם פחד נורא, מחששות ועד לתחושה של אבלות שאינם מוצדקים
בעליל. חשיפה של אנשים כמונו יכולה להקל ולהראות פן אחר של אנשים
רגילים, לא עם קרניים, משפחה טובה שגם אצלם זה קרה".
החשיפה בטלוויזיה יכולה להפוך אתכם יעד לפגיעה.
יעקב: "הדבר האחרון שאני רוצה, זה שהמשפחה שלי
תיפגע ממעשה פורענות. הרגשנו שצריך לעשות את זה אפילו אם יש חשש. זאת
לא סיבה למנוע מאיתנו את המהלך הזה. ההופעה בתשדיר העלתה את הנראוּת של
ההורים לסדר היום, ומקרינה שזה בסדר להיות הומו".
החבר של נועם הוא היום אורח רצוי בבית משפחת בר-לוי. הוא גם ישן
שם. "הקבלה המלאה של הורי נתנה לי כל כך הרבה כוח לקבל את עצמי", מסכם
נועם. "גם אם החברים שלך יקבלו את ההומוסקסואליות שלך נפלא, לא יהיה לך
שקט נפשי לעולם אם הוריך לא יקבלו את הנטייה המינית שלך כמו שצריך.
הקבלה על ידי ההורים מאפשרת לך לעבור הלאה ולחיות עם זה בשלום.
|
