|
מאת: נחמה שטיר
נושא מקורב: סיפורו של
אביעד שטיר
3 שנים הייתי בשבי. בשבי מחשבותיי. הבן הצעיר שלי, החכם ,
האינטליגנטי
הגלוי והמשתף, התרחק ממני וכאילו חי בעולם אחר. עולם שלא הכרתי,
לא ידעתי פישרו, לא הייתה לי כניסה אליו ולא ידעתי מי חי בו. אבל
הרגשתי שזה מקום רע.
הסתכלתי על הילד שלי וראיתי אותו מתוח, עצבני ועצוב. הוא היה אז
כבן 16. רק ילדים שרע להם מאבדים כך את שמחת החיים. ניסיתי לדבר
אתו. הוא הסכים לדבר אתי רק על מזג האוויר, לענות לי מה השעה, לעזור
לי בקניות וכיוצא באלו. הרגשתי בחומה אכזרית שהולכת ונבנית בינינו
ואין לי יכולת לעצור אותה.
החלטתי לשנות טקטיקה. "עבדתי" על עצמי בניסיון להשתכנע שבעצם אין
כאן תופעה חריגה. הילד בגיל ההתבגרות ובגיל זה יש התנהגויות מוזרות.
אחרי לילה נוסף שלא הצלחתי להירדם, הבנתי שעלי "אין עובדים" ועד
שלא אדע מה קורה, לא אוכל להירגע.
לילד שלי היה סוד. הוא התאמץ להסתיר אותו ממני. רציתי לרדת ממנו,
לסמוך עליו שהוא יודע מה הוא עושה. אך המחשבות האיומות שהשתלטו
עלי הסיתו אותי ולחשו לי: אולי הוא לוקח סמים? התחלתי להסתכל לו
בעיניים, כי דרכן אפשר לראות מסוממים. ילדי לא היה מסומם. אולי
עכשיו אישן בשקט? אך המחשבות המסיתות אינן נחות: אולי הוא התחבר
לאיזו כת מיסטית והוא שבוי של איזה גורו תורן? אולי מאיימים עליו?
אולי הוא שונא אותי?
למרות שהתחמק בעקביות משאלותיי, המשכתי להטריד אותו. לעיתים הגיב
בנימוס, לעיתים בהומור ולעיתים בכעס. הרגשתי שאני על תקן של מטרד.
בשלב מאוחר יותר ניסיתי לחטט קצת בחדרו. ובכך עברתי על טאבו מפורש
בביתנו האומר לכבד פרטיות. הרגשתי שאני בוגדת בכל הערכים שבהם
אני מאמינה ולאורם חינכתי את ילדי. כמו "גנבים בלילה" אני בולשת,
מחטטת, עוקבת ומאזינה . אני מסתכלת במראה ורואה אדם מכוער! איך
הגעתי לזה?
אלוהים, החזר אלי את הילד ואכפר על כל מעשי.
וכך אני חיה למעלה משנתיים. ביום עובדת בלילה בוכה. ביום מחנכת ילדים
ליושר, לכבוד, לסובלנות, להענקת אמון בזולת ובלילה אני שומעת את
מחשבותיי לוחשות לי: צבועה, מכוערת. והקונפליקט הזה הורג אותי. לו
רק היו מחשבותיי מניחות לי לרגע, משחררות אותי מהמאבק הפנימי שמתחולל
בי.
ואז הגיע המושיע. הילד שלי. הוא ולא אחר, היה זה שפדה אותי מן
השבי. הוא גילה לי את סודו. הילד שלי לא עשה דבר רע, לא רצה להתרחק
ממני הוא גילה על עצמו שהוא הומוסקסואל ונכנס לארון שהפך להיות
הכלא שלו לתקופה ארוכה. הוא לא ידע אז איך להתקרב אלי . המחשבות
שלו הן הן שהשקיעו אותו עמוק בארון ולא נתנו לו מנוח.
כשנגלה הסוד יצאנו שנינו מעבדות לחירות.
והיום אני אדם משוחרר, מאושר. אני מסתכלת על בני ורואה אותו מחייך,
מאושר. אני מסתכלת במראה ורואה אדם יפה!
פסח תשס''ד
הטקסט
התקבל אישית מנחמה, ופורסם גם באתר YNET
|
