א. שני בנים - סיפורה של אם

יש לנו שלושה בנים, שניים מהם הומוסקסואלים. בגיל 18 סיפר לנו הבן הבכור שהוא הומוסקסואל. בעלי הגיב בשאלה: "האם אתה בטוח?" אני לעומתו  הרגשתי תחושת אשם וכשלון עמוקים ושאלתי את עצמי, איפה טעיתי. תמיד היינו משפחה חמה ואוהבת וכעת לא ידעתי למה לצפות. בנוסף, חששתי מה יהיה איתו בעתיד.
מהר מאד הבנתי שהבן נשאר אותו אדם שהכרתי ואני אוהבת, וכעת אני מכירה אותו אפילו יותר טוב. ההבנה היותר עמוקה באה אחרי שהצטרפנו למסגרת של הורים. אני כבר לא לבד. נכון, זה לא היה קל אבל רכשתי הבנה עמוקה יותר ולמדתי הרבה על הנושא. אני שמחה להגיד שהמשפחה קרובה ואוהבת ואפילו יותר פתוחה היום מאי פעם.

ב. סיפורו של אב

איך הרגשתי כאשר בתי סיפרה לי שהיא לסבית? קשה לומר. הרבה תחושות התערבבו יחד.
ברגע הראשון חשבתי שיהיו לה חיים קשים. היא שונה ולכן תאלץ לסבול מפחדים ודחייה מצד העולם ה"נורמאלי". בהתחלה הייתי עצוב ואחר כך כעוס ואז רציתי לגונן עליה.
שאלתי את עצמי איך אוכל לעזור לה. החלטתי ללמוד יותר על הנושא. מדוע זה קורה והאם אפשר "להתרפא". קראתי הרבה בנושא אבל העזרה הגדולה ביותר הייתה בשבילי קבוצת התמיכה אליה הפנתה אותנו הבת. הבנתי שכמעט כולם חשים את אותם הרגשות. כיום אנו הרבה יותר קרובים. היא כבר לא מסתגרת מפנינו והרבה יותר פתוחה.

ג. גם הורים חיים בתוך ארון - סיפורו של אב

חייתי בתוך הארון כשנה. בכל פעם ששמעתי בדיחה על הומוסקסואלים, התכווצתי ורציתי לצעוק: "תפסיק! זה לא נכון". אבל לא אמרתי כלום, ושתיקתי רק החריפה את תחושות הכעס והכאב. כשדיברתי על הילדים שלי סיפרתי על האחד יותר מאשר על השני. למדתי איך לענות על השאלה של 'מה-עם-חברה' מתוך התחמקות: "אין לו חברה מסוימת" עניתי, "יש לו הרבה ידידות".
חייתי בארון בערך שנה. יותר נכון, גרתי בתוכו. זה היה קשה. מתוך הפחד שאולי מישהו יפתח פתאום את הדלת ויגלה אותי בתוכו הוספתי עוד מנעול מצידה הפנימי של הדלת, כזה שרק אני יכול לפתוח. אבל גם עם המנעול הנוסף לא הרגשתי בטוח. היה קשה לנשום. כל כך רציתי לצאת אל האוויר ולשמש! ידעתי שלא עשיתי כל רע אבל לא יכולתי להתגבר על
עצמי ורגשותיי. ואז, יום אחד קראתי על קבוצת תמיכה להורי הומוסקסואלים ולסביות. הלכתי לפגישה, ובפעם הראשונה מזה שנה, הרגשתי שמבינים ומקבלים אותי ויש לי אחים ואחיות דומים לי. ומאז, פעם בחודש, פתחתי בזהירות את דלת הארון והלכתי לפגישת ההורים, וכשחזרתי, שוב נכנסתי למבצר והתכנסתי בו עד לפגישה הבאה. בפגישות הללו התחלתי ללמוד את העובדות האמיתיות על תופעת ההומוסקסואליות.
שם פגשתי הורים אחרים, עם תחושות דומות וחוויות דומות. כמה מהם היו כבר יותר משוחררים מהמעצורים והעכבות ואז הבנתי לאן גם אני אוכל להגיע. אני זוכר בבירור הורה אחד שאמר: "אני גאה בבתי, היא בחורה מקסימה ולא אחליף אותה בעד שום הון שבעולם". גם אני הייתי גאה בבני, אבל משהו עצר אותי ולמרות שניסיתי להבין מדוע לא הצלחתי.
דבר אחד היה לי ברור והוא תחושת הבגידה או חוסר הנאמנות שלי כלפי בני אותו אהבתי כל כך. הבנתי גם שלהיות סגור במשך זמן כה ארוך דרש ממני אנרגיות פיזיות ונפשיות כה רבות שהדבר הפריע לי במערכות יחסים אישיות אחרות. לפני שיצאתי לבילוי עם חברים הייתי צריך להיזכר מה סיפרתי להם בפגישה הקודמת. במהלך הערב הייתי ב"היכון" להכניס נושא שיחה חדש בכל פעם שה"סכנה" קרבה. ואחרי הפגישה עברתי על כל מה שנאמר כדי שאוכל לזכור הכול בבירור לפעם הבאה. הפכתי "רדוף" מתוך המאמץ
לזכור מה אמרתי לכל אחד ואחד. הרגשתי שבשתיקתי אני בוגד בבני כאילו אני מודה שאני מתבייש בו. הרגשתי כך גם כלפי החבר הכי טוב שלי ממנו הסתרתי חלק כל כך גדול וחשוב בחיי. החלטתי לדבר עם הילד ולספר לו על הקשיים שלי. בשיחה סיכמנו שאני אספר לכמה חברים קרובים אבל הגילוי למשפחה יהיה באחריותו. היציאה מהארון למשפחה תעשה על ידיו ועל פי דרכו ובקצב שלו.
אשר לחברי הטוב, הקשרים בינינו היו טובים. הם החלו מקשרי עבודה והתפתחו ליחסים קרובים ומשפחתיים, יצאנו יחד לטיולים, לאירועים חברתיים ובני היה בייבי-סיטר לילדיו לעתים קרובות. ידעתי שאוכל לבטוח בו אבל לא ידעתי איך לספר לו. ואז יום אחד אזרתי אומץ, נכנסתי למשרדו ואמרתי לו: "רמי, כבר הרבה זמן אני רוצה לדבר איתך". הרגשתי יובש בפה ולבי הלם בחוזקה. אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי, המלים שיצאו מפי היו מבולבלות. הוא הגיב בדיוק כמו שציפיתי שיעשה, בהפתעה אבל בקבלה. הוא התעניין מה קורה עם הבן ורצה לדעת יותר על תופעת ההומוסקסואליזם באופן כללי.
כל זה קרה לפני שנתיים. אז פתחתי לראשונה את דלת הארון שלי. התחושה הייתה נפלאה. מאז שוחחתי עם רמי פעמים רבות על בני וחברו והוא התעניין לשמוע מה קורה איתו באוניברסיטה ומה קורה לשניהם. יכולתי לשוחח איתו בחופשיות גם הילד וגם עלי כהורה, מה עובר עלי ואיך אני מרגיש עם כל זה.
למדתי הרבה מכל התהליך. אין חוקים חד משמעיים כיצד לספר לחברים קרובים.
לכל אחד מתאימה דרכו שלו. עם זאת, יש לציין כמה נקודות:

דלת הארון שלי נפתחה לאט לאט. כל סנטימטר נוסף הוא חוויה של שחרור והקלה. חברי פונים אלי עכשיו בשאלות בנושא ההומוסקסואליזם . אני כבר לא צריך להתחמק משאלות "מביכות" בנושא חשוב כל כך עבורי. אחד מחברי שאל אותי אם אהיה מוכן לשוחח עם אם שבנה יצא מהארון זה מכבר. אני לא צריך להתחבא יותר. אני מסופק אם אהיה לחלוטין מחוץ לארון אי פעם. אני לא מרגיש שאני צריך, בכל פעם שהדלת נפתחת עוד קצת אני מרגיש יותר טוב. לקחתי סיכון ולא התאכזבתי. אני מרגיש נהדר כשהקרובים לי אומרים: "אני מכיר את המשפחה שלך ואין לך מה להתבייש באף אחד מילדיך".