מאת: טלי אמתי

"אני אימא שלו" אני אומרת וכבר איני נדהמת מדבריו. "איך אתה מצפה שארגיש?".
"הוא גם הבן שלי. לפעמים נדמה לי שאת שוכחת את זה".
"חבל שלא חשבת על זה לפני שזרקת אותו מהבית". הכעס שלי חריף וצורב בגרוני. זה מפתיע אותי מכיוון ששנים אין בי שום רגש אליו, לא אהבה ולא כעס.
הוא נרגע ואומר: "טעיתי. עכשיו אני יודע שזו הייתה טעות".
"מה אתה חושב לעשות כעת?".
"אחפש אותו ואבקש ממנו לחזור. אם יהיה צורך להתחנן, אתחנן". הוא נשמע כן וכואב ואני מרחמת עליו אך רק מעט שבמעט. לרגע איני שוכחת מה אמר ומה עשה.
"תתקשר לחבר שלו במושב. הוא שם".
"את רוצה לומר ששמרת אתו על קשר?". יש בו כעס והאיפוק עולה לו בבריאות.
הוא מצליח רק בקושי לשמור על ארשת הבודהה שלו. "טעית אם חשבת שכמוך אתנער ממנו".

אני באמת איני מבינה את הגבר הזה שלגמרי לא דומה לאחד אתו התחתנתי לפני שנים.

הוא מתחיל סידרת טלפונים ובסופה מחייך אל השפופרת ומייד מרצין. אני שומעת רק צד אחד אך מבינה גם את שנאמר מן העבר השני.

"אני מצטער על מה שקרה ואני מבקש שתחזור הביתה".
"אני יודע. אתה צודק. זה היה נורא מצדי. כל מה שאתה אומר נכון".
"קשה לי אם זה אבל אני אלמד לקבל אותך ככה".
"אני יודע שגם לך קשה".
"אני אבא שלך, איך אתה חושב שאני מרגיש?" והמלים שלי נשמעות זרות כשהן יוצאות מפיו.
"נכון, אלה החיים שלך, לא שלי. אבל זה לא עושה את זה קל יותר".
"אני לא מצפה שתשתנה רק שתחזור הביתה".
הוא מניח את הטלפון במקומו ואומר לי: "הוא יחזור אחרי הלימודים"
ואחר כך מוסיף בחוסר אמונה "הוא רק ילד וכבר עושה דברים כאלה. אולי הוא טועה. מה הוא מבין בכלל?".
"הוא לא טועה. הוא מכיר את עצמו טוב מכולנו. יותר משהכרנו את עצמנו כשהיינו בגילו. ויש לו אומץ". אני חייבת להוסיף את זה מפני שאני באמת חושבת כך.

אחרי שהוא הולך לעבודה, אני חושבת על הילד שלי ואיך, כשהוא עמד לפנינו ואמר: "אימא, אבא, רציתי שתדעו שאני הומו" הדם אזל מהפנים. גם מפני שלי. בני היחיד, ילד מקסים ויפה כל כך, תלמיד מצטיין ורק בן 17.
חבקתי אותו ואמרתי שזה בסדר, שגם אם קשה לי הוא קודם כל הבן שלי וכל השאר חשוב פחות.
ואבא שלו, אחרי שהצבע שב אליו, אמר: "לא בבית הזה, אתה לא! כאן אתה לא תהיה... מה שאמרת". הוא נמנע משימוש במלה כאילו אם לא יגע בה, האמירה תתאדה אל האוויר. תעלם.
"אתה השתגעת?".
"את יודעת מה זה אומר?" הוא מביט בנו וגועל נסוך על פניו. "הוא" הוא מצביע על הילד שזוקף כתפיו. "הוא מזיין גברים. היית מאמינה? הבן שלי!" הוא צועק. "אם את חושבת שאסכים לזה בבית שלי, את טועה".
אני לא מאמינה למה שאני שומעת והילד אומר: "עזבי את זה אימא. הוא פרימיטיבי. הוא חושב שהומו זה רק בקשר לזיונים" והוא פונה אל אביו "אתה ואימא זה גם רק זיונים? או שיש עוד משהו ביניכם?".
אבא שלו נאלם דום מפני שהוא יודע, ממש כמוני, שבינינו כבר מזמן אין לא זה ולא זה.

"אז למה אתה חושב שכל מה שמעניין אותי זה 'לזיין גברים'? בטח שאני חושב על זה אבל קודם כל זה מה שאני. בפנים ורק אחר כך..." הוא מתבלבל קצת ואני בטוחה שאבא שלו יסטור לו בעוד רגע ועומדת הכן.
אני המומה מעמידתו האיתנה ונאלצת להזכיר לעצמי שהוא כבר לא ילד.
מתי זה קרה? איך התבגר כל כך מהר בלי ששמתי לב?.
"אתה לא תדבר אלי כך!".
"גם אתה לא תדבר אלי כך!" הילד לועג ומחקה אותו.
"תעוף מפה! אני לא רוצה לראות אותך כאן!".
"אימא?" הוא מתחנן וחוזר באחת להיות ילד.
"זה בסדר" אני מרגיעה אותו ופונה אל בעלי: "הוא לא הולך לשום מקום. זה הבית שלו ממש כמו שהוא שלנו".
אך הגבר הודף את הנער. "קח את הדברים שלך ולך".
"עזוב אותו" אני אומרת בשקט טעון.
"הוא הולך מכאן או שאני הולך".
אני פותחת את הדלת ומסמנת "בבקשה". האמת היא שלולא הכאב שבמעמד, הייתי נהנית מאוד מהרגע. שנים אני חולמת על התנועה הזו: פתיחת הדלת, תנועת היד והמלה "בבקשה" בטון שמזמין אותו לצאת מחיי.
והילד אומר: "עזבי אימא, מי בכלל רוצה לחיות אתו?". הוא מנשק לי ומחבק וגופו רועד כאילו בעוד רגע יפרוץ בבכי.
"אתה מרשה לי לארוז כמה דברים או שאני יוצא רק עם התחתונים?" הוא לועג ואינו יכול להתאפק ומוסיף בכוונה גדולה: "אולי אתה מעדיף שאשאיר גם את התחתונים בבית?".

אני יושבת על מטת ילדותו ובוחנת את מעשיו. לוקח לו מספר דקות להבין מה הוא אמור לעשות והוא ממש מתוק בתוך הבלבול הילדותי שלו.
"סע למושב וקח אתך את הפלפון שלי" אני מושיטה את המכשיר. "אני רוצה שתתקשר כל יום. אם לא אדאג נורא ואתה לא רוצה שזה יקרה, נכון?".
הוא צוחק ודוחס בחוסר סדר תחתונים, גרביים וזוג סנדלים. אחר כך מוסיף שני זוגות ג'ינס וכמה חולצות טריקו.

"אל תיקח הרבה. אתה חוזר בתוך כמה ימים".
"אני לא חושב. ראית איך הוא".
"זה בכלל לא חשוב, ילד שלי. אם הוא לא יגיע בעצמו ומהר להבנה שהוא חייב לקבל אותך כמו שאתה, הוא הולך. לא אתה".
הוא יושב לידי וידיו חסרות מנוח על ברכיו. "אל תהרסי את החיים שלך בגללי" הוא מבקש.
"אי אפשר להרוס מה שהרוס מזמן".
"אימא!".
"אם אתה מספיק גדול לדעת על עצמך דברים כאלה, אתה בודאי די בוגר כדי לדעת כמה עובדות חיים על הוריך. אני ואבא שלך, אין בינינו כלום כבר הרבה מאוד זמן. לא רגש ובודאי שלא גוף".
"זה בגללי" הוא משפיל עיניו ואני יכולה לראות איך נוצרים רגשי אשמה.
"לא! אתה הדבר הטוב היחידי שקרה לנו יחד. כל השאר לא קשור אליך"
אני שותקת "אל תדאג, אתה ואני, אנחנו נהיה בסדר גמור".
הוא מנסה לומר משהוא אך אני קוטעת אותו "חכה כמה ימים. אם הוא יחזור בו, טוב ואם לא... גם אז טוב".

הוא צוחק במבוכה ואחר כך הולך כשהוא גורר אחריו את התיק הענק שארז.
אצל החבר שלו במושב יהיה לו טוב. הוא אוהב לישון אצלו ומכיוון שאת הוריו אני מכירה היטב, אין לי ספק שיתקבל בסבר פנים יפה ובהבנה הרבה יותר גדולה מזו שכאן, בביתו שלו.

אחרי שיחת הטלפון, כשילדי שב הביתה, הוא נראה הרבה יותר מבוגר ממה שהיה כשיצא.
"אימא" הוא שואל בעדינות "מה שאמרת... עליך ועל אבא? איך זה שלא שמתי לב לזה?". הוא מתעניין או מתחמק ממה שבאמת חשוב לדבר עליו.
"היית עסוק בעצמך כנראה, כמו שצריך בגיל שלך. וחוץ מזה אנחנו מתורגלים ב'הסתרה'. כבר שנים שיותר מלחיות אנחנו עסוקים במראית עין".
"את לא כועסת עלי?".
"על מה יש לכעוס? אתה מה שאתה ואתה יודע מה טוב בשבילך. אתה ילד גדול, חמוד שלי".

הוא מחייך את החיוך המקסים שלו ואוכל ברעבתנות של בני נעורים. איני רוצה להפריע את השקט אך חייבת לשאול בכל זאת.
"אתה, איך אומרים, כבר התנסית בסקס עם גבר?" ובתוכי שואלת: מה את חושבת? הידיעה באה מתוך ההתנסות, איזו דרך אחרת יש?.
"לא" הוא מפתיע אותי.
"אז איך אתה יודע...?".
"זה כאן, אימא" הוא מניח ברצינות את כף ידו על חזהו. "אני יודע, אני פשוט יודע".
"ואתה יודע שאתה חייב להיזהר? לשמור על עצמך?" את זה אני אומרת ממש בזהירות. אני לא רוצה שיברח לי.
הוא מסמיק "בטח, בטח".
"אני מדברת על קונדומים, ילד". שלא יהיה ספק שהבריאות שלו חשובה מכל. גבר או לא, בשבילי הוא הילד שלי וכך יישאר תמיד.
הפה שלו מלא והוא נחנק.
"אימא!".
"מה אימא? אתה חושב שאימא שלך נולדה אימא? גם אני הייתי בגילך. זה היה מזמן אך לא עד כדי כך שלא אזכור איך זה מרגיש כשזה קורה".
"אימא די!".
"כשזה קורה, זה תמיד קורה במפתיע ואין זמן להיזהר אז כדאי שתכין את עצמך מראש. אני לא רוצה שיקרה לך משהו".

איני מוכנה לחשוב שהמתיקות שלו תעלם בתוך ההרס הנורא שזורעת אותה מחלה.
הוא מהנהן ודמעות מנצנצות בעיניו. כעת הוא כבר לא כל כך בוגר כמו שנדמה לו והוא מלטף את ידי שמונחת על השולחן, לא רחוק ממנו.

הדלת מודיעה שאביו הגיע ואחרי רגע הוא נכנס למטבח ונועץ מבטים מעל ראשינו ואחר כך ישירות בילד.
"טוב שחזרת" הוא אומר בקושי ונרתע כשהבן שלו קם לחבק אותו, כמו שהוא רגיל.
"אני מצטער" הוא ממלמל ונוגע בזרועו. "אני ממש שמח שהסכמת לחזור".
הילד שותק ומושיט לו יד. הוא לוחץ אותה בקצות אצבעותיו כחושש ממחלה מדבקת. הילד חכם דיו שלא להעיר דבר ומביט בי בהיסוס.
"אתה רוצה לאכול משהו?". היובש בקולי ברור לכולנו.
"אני לא רעב, תודה" הוא אומר בשקט. "אני הולך להתקלח, יש לי פגישה בעוד שעתיים". מעיף עין בשעונו, נסוג ומשאיר אחריו קול דממה כבדה.
"יש לך שיעורי בית?" אני מחזירה את שנינו לשגרה. "אז קדימה" אומרת כשהוא מהנהן. "יש לנו את כל החיים לדבר על... עליך".

באותו לילה העברתי את בגדיו של בעלי אל החדר הריק בקומה התחתונה וכשהצעתי את מיטתו החדשה תהיתי איך לא חשבתי על זה קודם לכן? איך המשכתי, לילה אחר לילה, משך שנים להתחמק ממגעיו גם כשהיו לאקראיים בלבד וכמה מלילותיי ביליתי לצדו, מהרהרת בצער על חיי ועל מה שהפכו להיות. אוסף של ימים ריקים וחסרי משמעות שנקודת האור היחידה בהם היא הילד שלי. כמה אשמה צברתי וכמה ייסורי מצפון.

לא עבר יום בו לא חשבתי לפחות מספר פעמים על חלקי במערכת הזוגית הרקובה שלנו. למעט שיחות עדכון ולוח זמנים, הפסקנו לדבר על דברים שיש בהם משמעות. כל כך מזמן הייתה הפעם האחרונה בה ישבנו לשיחת רעים סתמית, רק שנינו ואפילו עם חברים. זמן רב עבר מאז יד לטפה לחי או שיער וזרוע נכרכה סביב כתף בתנועת בעלות. שנים ואפילו הזיכרון דהה.

המזכרת היחידה לאותה תקופה היא בני הנפלא וההומו.
בפני עצמי, אני מודה שקשה שלא לחשוב על משמעות המלה "הומו". על הגוף ומה שהוא עושה ויותר מכל עם מי הוא עושה את זה. כן. אני מספרת לעצמי שהעיקר בחיים זה אושר והלוואי שיהיה מאושר. הלוואי. ובעיני רוחי, כשעיני עצומות, התמונות אינן מפסיקות לרוץ. הילד שלי עירום בזרועות גבר. הוא למעלה ולעתים למטה ותנועות התשוקה מוציאות אותי מדעתי.
אני חושבת: איך מרגיש גבר כשהוא נוגע, כך, בחושניות בגופו של גבר אחר? השרירים, השיער על הגוף, האיברים. אחד מול השני. אחד על השני.

יש בזה משהו חולני, בהתעסקות במראות כמו בסרט כחול שרואים לבד לבד באישון לילה. שאיש לא ידע מה התשוקות שלך, מה עושה לך את זה. אלה שבמקרה הזה, זה לא 'מה שעושה לי את זה'. להיפך. התמונות טורפות את כל המושגים שלי על קרבה ואינטימיות ואני יודעת שעלי לעזוב את המחשבות הרחק מאחור, אם לא למען שלוות נפשי אז לטובת הילד.
אחרי שבועות ספורים התמונות נעלמות מעצמן וכך גם כל מחשבה על עתידו של הילד.
מה שיהיה, יהיה. אני עוברת לשלב הפטאליסטי וכך הרבה יותר נוח לחיות.

ואחרי כל הלימוד העצמי והסובלנות שפיתחתי, קרה הלא יאומן.
בערב שישי אחד כשכבר היה קיץ, שבועיים לפני גיוסו לצבא, הוא העיר אותי משנתי. מנער ומנער עד שחזרתי במאמץ רב להכרה.
"אימא, את ערה?" הוא שואל בעיניים מבריקות אך פיו מכווץ מעט. יש שם חשש בתוך כל החן שלו. "את שומעת אותי?".
"מה קרה?" אני די מבוהלת ועדיין לא במיטבי.
"קומי. אנחנו חייבים לדבר".
אני שומעת אותו שם מים לקפה ומרעיש בלי התחשבות במטבח. השעה כבר אחרי 3:00. מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על השעון.
"את יודעת לאן אני יוצא, נכון? המועדונים וכל זה".

את ההרצאה על מועדוני ההומואים בתל אביב שמעתי לא אחת. זה אפילו נהיה בסדר בשבילי. הוא התבגר בחודשים האחרונים וממש בעוד זמן קצר יהיה חייל, וכבר אי אפשר להכתיב לו לאן יצא ובאיזו שעה יחזור. כן, אפשר להזהיר. כן, אפשר להתחנן שלא ילך לאותם גנים בהם מסתובבים בין השאר טיפוסים מפוקפקים שמחפשים סיפוק מהיר אצל נערים חסרי ניסיון כמוהו. אפשר לבקש שישמור על עצמו אבל אי אפשר להיות אתו בכל דקה ודקה. יש דברים שהם שלו ולי אין נגיעה בהם.

אז אני אומרת לו: "כן. אני יודעת פחות או יותר איפה אתה מבלה".
"את לא תאמיני את מי פגשתי הערב" הוא מורח את הזמן ומתופף באצבעותיו על השולחן. הוא עצבני, זה ברור מאוד.
"נו?".

אני יכולה להבין שאם יש משהו שהיה חשוב דיו בכדי להעיר אותי בשעה הזו, כדאי שיאמר. אבל הוא שותק והתרגשותו גלויה לעין.
"מישהו שאני מכירה?". אני מנסה לעזור לו והוא מהנהן.
"אתה מתכוון לדבר או שאני יכולה לשוב למיטה?".
האוויר סביבנו הפך לפתע סמיך ועכור ואפילו ניסיון ההתבדחות שלי אינו מצליח לדלל אותו.
"שבי חזק" הוא מכין אותי ותוך כדי כך נועץ בי מבט חסר פשר "שימי לב, סופת טורנדו מגיעה ואל תגידי שלא הזהרתי אותך!".

בדיוק ברגע הזה אבא שלו חוזר מן הבילוי השבועי שלו עם חבריו.
"לא בבית הזה, אה?". הילד לוחש בארסיות "מהבית גירשת אותי ואתה מה?".
האיש עומד ומביט בשנינו.
"אל תעשה את זה" הוא מתחנן ונראה עלוב למדי.
"מה לא לעשות?".

המתח ביניהם כבד, ענק ומוחשי והמבט שלי עובר מאחד לשני בחוסר הבנה.
"אותו פגשתי שם" הילד מצביע על אביו. "מחובק עם מישהו שנראה כמו הילד שלו". הוא צוחק כשהוא מבין את האבסורד שבאמירה. "כמוני! זו בדיחה נהדרת! אף אחד לא יאמין לי שזה באמת קרה".

העולם שלי עצר מלכת ודממה איומה בלעה את שניהם. ראיתי איך הפה שלהם נפתח ונסגר וידעתי שמשהו נאמר אך אני, לא שמעתי.

פתאום, בשנייה אחת, הפכו חיי למובנים יותר, ברורים ואפילו הגיוניים.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: אז בכל זאת יש לשעמום והחידלון סיבה.
ואולי, רק אולי, לא אני הגורם היחיד לכך ונשמתי לרווחה.

כעת יכולתי לשמוע את חילופי הדברים העוינים בין שני הגברים.
"די. תפסיקו שניכם. לכו לישון. נדבר על זה מחר".

החיוך הענק שלי רק בלבל אותם אבל זה כבר לא היה חשוב מפני שהמתנה שקבלתי הייתה עצומה.