| מאת:
יוני פרר אבא,
מזה מספר שנים שאני מעמיד פנים ומציג מצג שווא לפני חברי, משפחתי, ובעיקר
מולך ומול אימא.
היום, ביום שבו אני סוף סוף מסיר מעליי את כל המסכות שבחרתי לעטות מזמן
ובוחר לשתף אותך במה שעד לא מזמן היה הסוד הגדול ביותר ומקור כל הפחדים
והחששות בחיי אני רוצה לנסות ולהסביר לך מדוע עד עתה הייתי בארון ומדוע
כעת בחרתי לצאת ממנו. אני מבקש שתקדיש עוד מעט מזמנך לקרוא שורות אלו.
מכיוון שאתה מכיר אותי לא תתפלא כשתקרא שמאחר והסיבות להתנהגותי נמצאות
אי שם בתחילת גיל ההתבגרות שלי (בסביבות הגילאים 12-14) אינני זוכר פרטים
ספציפיים רבים ולכן על אף שאשתדל לכתוב הכל בפירוט ולשתף אותך בכל מה
שניתן מתקופה זו הרי שהתיאור הכתוב לא ישווה לא למציאות שעברתי וידמה לה
רק בקווים כלליים.
את הרגע בו הבנתי שאני שונה אינני זוכר לגמרי (בעיקר הודות לזיכרון
הנוכח-נפקד שלי - ירושה / תביעת אצבע ברורה של הגנים שלך) אך אני זוכר כי
הרגע בו הבנתי את מהות השוני ביני לבין בני גילי היה די מוקדם וסמוך לרגע
בו הבנתי כי אני שונה.
לאחר הבנה מוקדמת זו הגיעו שלב של הכחשה - ניסיון להתעלם מכך שאני שונה,
התנהגות כאילו מדובר במישהו אחר ולא בי, וניסיונות לשכנע אותי ש''אין כלום
והכל בסדר''. אחריו נמצאתי בשלב השינוי/ריפוי- ניסיון להבין את ''מקור
הבעיה'' מתוך התפיסה ש''כמו לכל מחלה גם לזו יש תרופה ואם אחקור את שורשי
הבעיה אצליח לרפא את עצמי/לשנות את עצמי/להחזיר עצמי למוטב ולכלל''. וכך
מצד אחד השתדלתי לחיות בהכחשה ומצד שני ניסיתי לשנות את ה''בעיה'' שלכאורה
אינה קיימת.
במהלך כל התקופה הזו הוצאתי עצמי מהכלל, לא אהבתי לבלות עם שאר בני-גילי
המתבגרים כי הרגשתי מעושה שנאתי את הרגשת הצביעות ואת ההרגשה שאני נכנס
לתפקיד ומשקר לכולם ובעיקר לעצמי לידם (הרי זו תקופה בה כולם מנסים
להוכיח שהם ''גברים''). הרגשתי די בודד כשאני היחיד שיודע את ה''סוד הנורא''
וכאשר אפילו מהאנשים הכי קרובים אלי- מאבא ואימא - אני נאלץ ל''הסתתר''.
הרגשתי לבד בעולם כי אף פעם לא סיפרו לי שיש כזה דבר ''הומו''. לא חשבתי
שהומו זה בנאדם ידעתי תמיד שהומו זו קללה. מכיוון שכל או רוב ההומואים
בני גילי היו בארון לא ראיתי אף אחד כמוני מסביבי- לא בכיתה, לא בשכבה,
לא בחטיבה/תיכון, רק כשהייתי לבד מול המראה ראיתי אותם או יותר נכון
אותו.. אותי.. אחד... יחיד במינו.
הרגשתי שאני האדם הכי מסכן כי הרי לכאורה, כלפי חוץ, יש לי הכל... בית
גדול... משפחה קרובה... אפילו מחזרות (כמה מהן ממש עקשניות)... להרבה
אנשים היו את כל הסיבות לקנא בי, רק שאף אחד לא ידע את מה שאני ידעתי...
הרגשתי ''ביש-מזל'' דווקא אצלי השתבש משהו (ולא משנה מאיזו סיבה) בלי
שרציתי ובלי שניתנה לי האפשרות לבחור, נולדתי הומו ואני נאלץ להתמודד עם
דבר שאינני רוצה בו בכלל.
בזמנו חשבתי שהייתי נותן הכל על מנת להיות ''כמו כולם''... הייתי מוכן
להיות בלי יד, רגל, לחיות בעוני, לוותר על כל מה שאפיין את חיי עד כה
ואפילו לחיות חיים הפוכים לגמרי - כל דבר העיקר שלא לחיות כהומו. כמה
פעמים שחלמתי על עצמי ''נרפא''... לא יכולתי ולא רציתי לחשוב על עצמי חיי
כהומו.
היום אני חושב שבמהלך אותם שלבים ראשוניים התנהל אצלי שלב נוסף חצי-סמוי,
לעיתים היה מתרחש במהירות מפתיעה ולעיתים היה רדום לגמרי כאשר שלב זה היה
למעשה הארוך והמשמעותי מכולם ומורכב משורת הבנות שהלכו ונבנו לעיתים זו
לצד זו ולעיתים אחת מתוך השנייה.
לאט לאט התחלתי לקבל את עצמי ולהבין שאין לי איך לצאת מ''המצב'' (אלא
בדרכים ששללתי מזמן) ויותר מכך ש''הבעיה'' כולה בראש שלי - ''הכל מתחיל
ונגמר בראש..'' - קלישאה זו קיבלה אצלי משמעות מכרעת ומילאה תפקיד מרכזי
וחשוב בהתמודדות שלי עם עצמי... במקום לחשוב ''מהם שורשי הבעיה/מחלה''
ו''איך לחזור למוטב'' התחלתי לחשוב ''למה זו בעיה?'', ''האם מפריע לי להיות
הומו?''. גיליתי שאין לי שום קונפליקט עם עצמי בשאלה ''האם אני הומו'' או
''האם להיות הומו'' אלא קונפליקט עם ה''חוץ'', ה''חברה''. לא נראה לי מוזר או
מפחיד להיות גבר ולאהוב גבר... כן נראה לי מפחיד התמונה שהצטיירה בראשי
באשר לתגובת האנשים מסביבי... חברים... משפחה... הורים. הבנתי שהעובדה
שאני הומו אינה ''בעיה'' שצריך להתעלם ממנה או לשנות אותה אלא חלק חשוב
ובלתי נפרד מאישיותי.
לאחר שהבנתי שאינני מתחמק מ''הבעיה'' אלא למעשה מעצמי הבנתי שאין עוד טעם
להכחיש... השלמתי לבד את תהליך ה''שיג ושיח'' העצמי, הורדתי את רוב (אם לא
כל) המסכות, והפסקתי את משחקי ההכחשה והעמדות הפנים מול עצמי. זהו החלק
הקשה ביותר... ההתמודדות עם עצמי... עם תפיסות מוטעות שנטעו בי במהלך כל
חיי על ידי כל הסובבים אותי בלי שתהיתי אף פעם לאמיתותן... תפיסות עולם
אלו הושרשו/נצרבו בי כל כך מוקדם ולאורך כל כך הרבה שנים כך שלא העברתי
אותן אף פעם את ''מבחן ההיגיון/השכל הישר'' ולמעשה היו בגדר אקסיומות
מוטעות כמו חוקי טבע שאין עליהן עוררין. אני מצטער על ההשוואה אך פתאום
הבנתי את הפחד שאחז בראשי הכנסייה כאשר גלילאו טען כי כדה''א אינו מרכז
היקום כפי שסברו ולימדו במשך מאות שנים, אלא השמש. כמו האנשים ההם בזמן
ההוא כך אני הרגשתי שהעולם התהפך... תפיסות עתיקות (במונחי החיים שלי)
הפכו בן רגע למיושנות... לא רלוונטיות.
עברתי תהליך רוויזיה / שידוד מערכות (שאת כולו נאלצתי או בחרתי לעשות לבד),
אך משעברתי אותו תחושת השקר והמשחק הכפול רק גברה והתחדדה... הרי עכשיו
אני ידעתי בוודאות להגדיר מי אני (לא בחצי פה ותוך הכחשה כמו בעבר),
הפסקתי להכחיש ולהעמיד פנים מול המראה אך המשכתי להציג ''יוני'' אחר. השקר
התחדד ואתו תחושת החיים בארון.. בכלא שהוא חלק ממני.
תוך כדי הדיאלוג עם עצמי הבנתי דבר נוסף- לי לא משנה שאני הומו.. זהו לא
ה''חטא'' שלי או המקור לייסורים שאני חש, החטא האמיתי שלי ומקור הייסורים
הוא השקר, העובדה שאני מקיף עצמי בשקרים היוצאים מפי, הנמצאים בהתנהגותי,
והתחושה שבכל מקום שבו אני נמצא השקר סובב סביבי.
מיום ליום הלכה וגברה התחושה של חיים בתוך השקר, במקום לשנוא את עצמי
התחלתי לשנוא את אופן חיי.
הבנתי שאינני חייב דבר לאף אדם אלא לעצמי, בסוף היום אני נותן דין וחשבון
רק לי ורק אני אסבול או איהנה מתוצאות מעשי או מחדלי, בנוסף לזאת הגדרתי
לעצמי שבמעגל הנוסף והקרוב ביותר למעגל הפנימי של ה''עצמי'' שלי מצויים אתה
ואימא וכי אלו שלושת האנשים העיקריים להם אני מרגיש חובה מסוימת לתת
הסברים למעשי ולהתנהגותי.
אני סבור שמרבית או תמצית התהליך הנ''ל כבר הסתיים בסביבות גיל 16-17 אך
הנה רק כעבור 5 שנים בגיל 21 (כמעט 22) אני משתף אותך בכל.
כעת, הרשה לי לצטט אדם היקר לי מאוד (אותך..) ולומר-
''נשאלת השאלה'' מדוע בכל זאת, המשכתי להסתיר מכם ולשקר לכם ?
אני מניח שברוח הימים ההם אימצתי ביטוי שנשמע הרבה באקטואליה - ''חלון
הזדמנויות''...אני אפרט.. ההבנה/הכרה שה''הבעיה'' המסובכת שלי כבר לא כל כך
בעיה ובוודאי שלא מסובכת היתה אמנם אמורה לזרז את היציאה מהארון אך מצד
שני כעת התהפכה אצלי הפרספקטיבה, הצלחתי לראות מעבר ל''בעיה'' שלי והבנתי
כמה בעיות נוספות (וקב' תמיכה נוספות) טורדות אתכם ולכן החלטתי פשוט
לחכות ל''שעת כושר'' או, כפי שהזכרתי כבר, חיכיתי לאותו ''חלון הזדמנויות''
בו כל או רוב הבעיות ייעלמו או ישככו ואוכל לדבר אתכם גלויות. קיוויתי
לשבת אתכם לשיחה בזמן בו תוכלו לאזור מספיק כוחות על מנת להתמודד עם
היציאה שלי מהארון ופחדתי להיות הקש שישבור את גב הגמל.
אני מניח גם שלפחות בתחילה, מנעה ממני סיבה נוספת לבוא אליכם והיא שעל אף
שכבר מרבית תהליך ההתפכחות היה מאחורי הרי שהייתי צריך זמן לעכל הכל (קצת
כמו אחרי ארוחות שישי/חג בבית). למשך זמן מה עוד נותרה אותה תקווה
ילדותית שאולי ''לך תדע, עם הזמן תשתנה'' (ציטוט ישיר שלי משיחותיי עם
עצמי).. מה גם שבכל מקרה חיכיתי ל''חלון ההזדמנויות''.
אך מה שלא עושה השכל עושה הזמן... ובעוד שעד עתה עברתי הכל לבד בלי
''התערבות חיצונית'' הרי שאת ה''דחיפה האחרונה'' לכיוון השיחה אתך והמכתב הזה
קיבלתי לפני כ-4 חודשים כאשר בשיחה דרך האינטרנט עם ילד בן 17 שכבר סיפר
להוריו פתאום קיבלתי הלם מעין צלצול השכמה מחריש אוזניים כשהבנתי שבזבזתי
את חמשת השנים האחרונות הללו ובמקום שאהיה כעת חמש שנים אחרי היציאה שלי
מהארון הרי שנשארתי תקוע באותו המקום למשך כל אותו הזמן.
ערכתי חשיבה מחודשת במהלכה הסתכלתי לאחור על כל אותן חמש שנים והבנתי
למרבה האירוניה והאבסורד כי כל אותן הבעיות שחיכיתי שיפתרו לא רק שלא
נפתרו, אלא חלקן הסתבכו לאין שיעור ואם היו כמה שנדמה ששככו או נעלמו
כליל הרי שבעיות נוספות צצו במקומן (בלי להעליב אף אחד... הבנתי שתמיד
ימצא איזה קרוב משפחה גוסס שייקח חלק רב מכוחותיכם הנפשיים או סתם קולגה
צר-עין שינהל מולכם מאבקי כוח במקום העבודה).
לאחר ''תחקור'' מהיר של עוד מספר הומואים דרך האינטרנט ומעבר על מספר אתרים
בנושא (כולל אתר האגודה להומואים, לסביות, ו... לזה נגיע אח''כ) החלטתי
''להתאמן'' על החברים הקרובים שלי (קודם הלנה... ואח''כ עינת.. עידו...
אסף.... טובית). למרבה הפלא אף לא אחד מחברי חשב אי פעם שיכול להיות שאני
הומוסקסואל אך מה שהפליא אותי עוד יותר היה שבמקום להרגיש טוב לאחר
שסיפרתי להם, הרגשתי רע יותר... במקום שאותו הרצון האדיר לספר ולהשתחרר
מהסוד הנורא יירגע עם כל ''שותף לסוד'', הוא רק התעצם. בנוסף לכך, הרגשתי
טמבל מכיוון שכל כך חששתי והרצתי בראש כל כך הרבה תסריטים ''שחורים'' לגבי
מה שיקרה לאחר שאספר לחברים שלי והנה גיליתי שלהם אין שום בעיה עם כך..
חלקם אפילו לא התעכבו על העניין יותר מ- 10 דקות .. התברר שהיחיד שהייתה לו
בעיה עם העובדה שאני הומו... זה.... אני.
כיום, במבט לאחור, לא הייתי משנה הרבה באופן שבו גודלתי והתבגרתי. כמובן
שאני מצר על הכאב והסבל שחוויתי במהלך השנים האחרונות, אך אני יודע כי
עמדתי במבחן-עצמי קשה מול עולמי הפנימי ויצאתי שלם יותר.. בריא יותר
מבחינה נפשית... ובעל הכרה חדשה בקשר למי שאני ומה הן שאיפותיי.
מצטער על הקלישאה אבל- לו הייתה ניתנת לי האפשרות לחזור על אותן השנים לא
הייתי בוחר בדרך אחרת מזו שעברתי בשל הסיכון שמא אגיע לאותה הנקודה בה
אני נמצא כעת בחיי אך ללא הדברים הרבים שלמדתי ובלי שהייתי מכיר את עצמי
כפי שאני מכיר כיום -
הכוחות הפנימיים שגיליתי שיש בי,
היכולת להישיר מבט אל הפחדים והחששות העמוקים ביותר הקיימים ובה בעת,
בעודך מתמודד עמם, להמשיך ולנהל את שגרת החיים הרגילה,
בלי שגיליתי אלו כוחות ואלו חולשות לוקחים חלק באישיותי,
בלי שגיליתי מהם גבולות היכולת שלי וכיצד למתוח אותם,
בלי ההבנה כי רבות מהבעיות והמכשולים שנראים לפנינו למעשה מתחילות
ומסתימות בראש,
בלי שגיליתי איזה רצון חזק לחיים יש בי.
ברור לי שזהו רק תחילתו של תהליך ההתמודדות שלכם עם היציאה שלי מהארון
ואני יודע שיש עוד הרבה שאלות שאצטרך לענות עליהם והרבה דברים להסביר.
אני מבטיח שאהיה לצדכם לכל אורך תהליך זה ומקווה שלא תפסיקו לנסות ושתהיו
גם אתם לצידי כך שתוכלו לשמוע אותי אחרי הרבה זמן ששתקתי.
אני גם מקווה שבסופו של תהליך ההתמודדות תימצא גם הקבלה.
משיחותיי עם הורים ומשיחות בנושא זה שנכחתי בהן אני מבין שבמשך שנים
ולמעשה מיום היוולדי דמיינתם ותכננתם את עתידי- מתי יוני ילך.. מתי יתחיל
לדבר... איך יתנהג בגן... האם יהיה פופולארי... איזה מין תלמיד יהיה
בביה''ס... איך יתגייס לצבא... רציתם ועמלתם על מנת שיהיה לי ''הכי טוב''.
בכל שלב בחיי נכחתם והמשכתם ללוות אותי הלאה לשלב הבא.
ייתכן ויצרתם במוחכם איזושהי תמונה של ''יוני'' אותה רציתם לראות מתממשת
במציאות ופעלתם על מנת שכך יהיה. עד עתה תמיד הייתי הילד שלכם אותו אתם
לוקחים יד ביד הלאה, מלווים אותו לכל מקום והוא הולך אחריכם. הנחתם שאתם
מכירים אותי לגמרי וכי הילד שאתם רואים בתמונה בראשכם הוא אותו הילד
שמולכם. עד עתה ניסיתי כמיטב יכולתי להידמות לאותה התמונה, להישאר זהה
ל''יוני'' שנוצר אצלכם ולטשטש כל הבדל.
בדמיוני זה נדמה כעת לדף משוב אותו אתם מגישים לי ובו רשימת התכונות
והשאיפות שאתם יודעים של''יוני'' שלכם יש, אני הייתי עובר על דף המשוב,
לומד אותו, ולצד כל שורה בדף חותם / מסמן וי.
אימא ואבא, גם היום אני חותם על כל שורה בדף... הייתי ונשארתי אותו הילד
שלכם.... פשוט לצד שורה אחת אני כבר לא יכול לחתום/לסמן וי.
אם אהבתם את יוני שמנגן בפסנתר שעות כל ערב, אם אהבתם את יוני (''צ'ומפי
שוחר מדע'') שמספר בהתלהבות על איזו עובדה מעניינת או תגלית מדעית שקרא
בעיתון, אם אהבתם את יוני ששוחה ''כמו דג'' בבריכה וש''עושה סקי אלגנטי'', אם
אהבתם את יוני שמשמיע לכם תווים או דיסק חדש שקנה, אם אהבתם את ה''יוני''
שחתם כל שנה עד עתה על הדף.... תמשיכו לאהוב אותי כי אני אותו ה''יוני''
אני אותו ה''צ'ומפי / פונצק'ה / מקסימיליאן שאמר ישנוף וגלגם, שמפחד
שאוכלים אותו ושלא רוצה שיגידו לו פילו לילו'' הדבר היחיד שהשתנה הוא שכעת
גם אתם יודעים ש''יוני הוא גם הומו''.
אין לי שום תלונות או טענות כלפיכם או כלפי הדרך בה גידלתם אותי, נכון
שסבלתי הרבה זמן מתחושת בדידות (שפעמים לא מעטות הייתה מבחירה) אך אני
סבור שלולא גדלתי לצדכם לא היה לי את אותו המודל לחיקוי ממנו למדתי כיצד
להתמודד עם הקשיים והבעיות שזומנו לי, ואינני יכול לשער איך הייתי עובר
הכל והיכן הייתי היום אילולא הייתם אתם לצידי תמיד (גם כשלא ידעתם).
ברור לי שהחיים כהומוסקסואל אינם קלים, כבר הספקתי לחוות זאת ''על בשרי''
אך אני יודע שאין לי ברירה אחרת ואני גם סבור שאדם שעבר את המבחן הפרטי
שלו מול עולמו הפנימי יכול לעמוד מול כל מבחן או מכשול שהעולם החיצוני
יזמן לו באותה המידה.
עכשיו, כשאני מתחיל את חיי מחוץ לארון, אני מקווה שתבחרו להיות בצד שיקל
עלי, שאוכל לבוא אליכם הביתה או לצלצל אליכם בשביל להתייעץ, להתלונן, או
סתם לדבר ולשתף אתכם בחיי ולקבל תמיכה, חיזוק, ואף ביקורת. תמיד פחדתי
מהרגע הזה, אולי אבא אפילו זוכר שפעם בכיתי לאחר אחת מהארוחות המשפחתיות
ביום שישי כי חששתי ש''יום אחד'' הכל ייעלם... כל ההווי המשפחתי ייעלם.
חששתי שעם שלושת המילים הללו ''אבא, אני הומו'' אני אנפץ הכל לרסיסים ואז
באמת אהיה בודד...
כמובן שבלי שידעת, אבא, בעצם תיארתי את הפחד שלי מהיום הזה ממש בו אתה
מגלה כי הבן שלך קצת שונה משחשבת. אני מקווה שכל מה שהיה בינינו כמשפחה
עד היום לא יהפוך לזיכרון עבר אלא שנמשיך לצבור זיכרונות משותפים כמשפחה-
כפי שעשינו עד עתה.
אבא ואימא, אני מקווה שתמשיכו להיות אותם ההורים ושתתנו לי להמשיך ולהיות
אותו הבן.
אוהב,
הבן שלכם,
יוני.
את המכתב כתב יוני בסביבות שנת 2003, והראה אותו לאביו בעת יציאתו מהארון.
|
