למכתב קדמו שבועות של בלבול ותהייה, הלם, אשמה וקושי לעכל, להבין ולנתח את הגילוי אליו נחשפתי בטעות ושמשמעותו מבחינתי הייתה שבני מן הסתם אינו ''סטרייט''. מצוקתי הייתה גדולה מנשוא היות ותחושת מועקה ודאגה כבדה ליוו אותי עוד חודשים קודם לכן עקב שינויים במצב רוחו, מתח, מצוקה ובעיקר הסתגרות וחמקמקות פתלתלה שמעולם לא אפיינה אותו ואת מערכת היחסים בבית.

איך מוודאים מה עובר עליו? איך עוזרים לו להיפתח? במשך שבועות כתבתי ומחקתי, חיפשתי את המלים הנכונות ובעקר את העוז להגיש לו את המכתב שאת העתיד לקרות אחריו, את השלכותיו לא ידעתי לנבא.

יצאתי לחצר והתיישבתי בניסיון להשתלט על הרעד שאחז בי ועל ליבי שאיים לפרוץ ממקומו. והזמן עמד מלכת. מה קורה איתו עכשיו? איך הוא מקבל את מה שכתבתי? איך הוא מרגיש? איך יגיב? אני כל כך מקווה שלא פגעתי... אולי בכלל טעיתי במסקנות שהובילו אותי לכתוב לו? אולי המתח, הריחוק וההסתגרות שלו קשורים לנושא אחר בכלל?

דקות חלפו והוא יצא אלי ובידו מכתב תשובה. בקלילות שהסתירה מבוכה אמר ''אני קופץ לחבר'ה, נדבר אחר כך'' והלך...

נשמתי נשימת רווחה, הוא בסדר, הוא לא התפרק, לא כעס ולא הסתגר. ציפיתי לתגובה קשה ובמקומה קיבלתי מכתב ופה, אוהב ומעריך, מהמרגשים והנוגעים שיכולים הורים לקבל מילדיהם.... והמכתב אישר את חשדותיי, אך גם חששותיו ניכרו ממנו.

הוא התקשר כדי לבדוק מה איתי, ועשר דקות אחר כל חיבקתי אותו בחום, אהבה וקבלה.

בשבועות הבאים ערכנו מספר שיחות, רציתי לדעת, להתחבר ולהשלים את החסר, ניסיתי להתאים את סקרנותי לקצב ולמידת הפתיחות שלו, וכך הוא ''חזר הביתה'' והחומות התנפצו וחידות נפתרו והאור חזר לעיניים והחיוך לשפתיים והשמחה לנשמה.

את הדרך הזו לא עשיתי לבד, אתם שם, חברי תהל''ה, ואתם חברי הפורום הייתם אתי ללא ידיעתכם מרגע ההכרה וההלם הראשון דרך הבלבול וחיפוש דרכים להבהרת המצב ההזוי בו שריתי עקב אי הודאות שאפפה את הגילוי. בעקר גברת מיוחדת בשם יעל מקו התמיכה של התמיכה של תהל''ה שהייתה האדם הראשון עימו שוחחתי והיא שיעצה לי לכתוב את המכתב, וכמובן דבורה שהזמינה אותי להצטרף למפגשים.

לצערי, על פי בקשת בני אנו עדיין ''בארון'' ועוד דרך ארוכה לפנינו. לכן איאלץ לחתום את מכתבי בשם בדוי.

שוב המון תודות חמות!