מאת: הבן של שלום

ההורים שלי הם קבוצת תמיכה בלתי מסויגת,
אבל לקח להם שנים להפוך ליקירי הקהילה.

בסמסטר הראשון שלי באוניברסיטה כמעט לא עזבתי את הקמפוס מרוב לחץ.
דחסתי כל כך הרבה קורסים למערכת בלי להעלות על דעתי שלא חייבים להיות בכולם. מצאתי את עצמי טס משיעור לשיעור, מסכם את כל ההרצאות, ואז נותן לכולם לצלם, כי לא היה לי נעים לסרב.

באחד הימים נפתחה הדלת באולם הגדול של גילמן, באמצע מבוא לכלכלה.
המרצה המופתע שאל את הגברת שעמדה ליד הדלת איך אפשר לעזור לה, ואני, שישבתי הכי קרוב ללוח, שמעתי את הקול המאוד מוכר, שמעתי ולא האמנתי: "הבן שלי לא בא הביתה כמה ימים אז הבאתי לו קצת מרק חם".
הראש שלי סרב להסתובב לאחור, בניגוד לשאר מאתיים הסטודנטים שהיו באולם. אני זוכר במדויק איך קמתי במהירות מהכיסא ואיך עשיתי בטיסה את המדרגות שמובילות אל הדלת.

שנים עברו עד שקלטתי כמה אני בר-מזל שנולדתי לאמא שקמה בבוקר, העמידה סיר מרק עם עוף טרי, עטפה את הסיר במגבת עבה שהאדים לא יברחו ממנו ונסעה בשני אוטובוסים מהמושב שלנו עד רמת-אביב כשהיא מחזיקה אותו חזק בשתי ידיים, שלא תישפך אף טיפה.

הריטואל הזה נמשך עד היום בוריאציות שונות... ביום ההולדת שלי, כל שנה, ההורים שלי מתייצבים במשרד עם ארוחת בוקר משובחת לעשרות האנשים שעובדים אתי.

ההורים שלי הם קבוצת תמיכה בלתי מסויגת של שני אנשים שבטוחים שהילדים שלהם הם הכי מוצלחים בעולם. התכונה השנייה הבולטת שלהם היא היכולת להתאים עצמם למציאות משתנה. מדובר בהורים שחונכו על ידי הילדים שלהם ושהשכילו להפוך עם השנים ליותר גמישים ובעיקר נכונים לכל דיאלוג.

היציאה שלי מהארון הייתה נקודת מבחן משמעותית ביחסים שלי איתם. אני זוכר את היום בו נסעתי עם אמא שלי מבית החולים מאיר בכפר-סבא חזרה למושב. היא ישבה לידי, ובמושב האחורי ישבה סבתא שלי, שלא הצטיינה בשמיעה, מה שאפשר לנו לנהל שיחה חשובה ללא הפרעה. המשכתי להסתכל על הכביש בזמן שאמרתי לה שאני מאוהב בבחור. ככה סתם, בלי הקדמה, לאישה שעד היום אומרת "הומים" ומתכוונת לבחורים המעדיפים בחורים.
אמא שלי לא בזבזה דקה מיותרת לפני שהמוח שלה תירגם את החדשות הטריות ופלט את השאלה "ומה עם ילדים?", "מי יטפל בך כשתהיה זקן?". אני בן 24, זה עתה הכרתי את שקד, הבחור שיהיה בן הזוג שלי בשמונה השנים הבאות, ואמא שלי מצפה לתשובה מהירה וברורה ביחס לתפקוד שלי כזקן בעוד עשרות שנים.

אמרתי לה שאני מתכנן לעשות ילדים בעוד כמה שנים, ושלא צריך להיות סטרייט ולהתחתן בשביל זה. זה שבר אותה. את שאר הנסיעה הקשה עשינו בשתיקה שהופרה רק כשביקשה שלא אספר לאבא, שלא יצטער. אני חושב שבמשך שנים ההורים שלי חיו בתוך עננה של עצב ושל תקווה שהג'וק הזה של בחורים ייצא לי מהראש.

כעבור שבועיים הבאתי את שקד לבית ההורים שלי.התגובות של המארחים היו מגוונות: אמא שלי מאד התרשמה מהעובדה שהוא דוקטור, לקחה אותי הצידה ואמרה שהוא מקסים, שנכיר אותו לאחותי הגדולה. אבא שלי התנהג אליו בחביבות ובמקביל שאל אותי מתי אני אביא בחורה הביתה. האחים שלי ישבו דרוכים, נכונים לצאת להגנתי ברגע שההורים יעברו את גבול הטעם הטוב.

השנים שעברו מאז הפכו את ההורים שלי ליקירי הקהילה. בשקט בשקט, בלי להניף דגלים ובלי להצהיר שהם אולטרה ליברלים, הם למדו לחיות בשלום עם הבן שלהם ועם החברים ההומואים שלו.

לפני כמה זמן הם באו לעשות שבת בתל-אביב. מדובר במבצע לוגיסטי מורכב: לאבא שלי צריך למצוא בית-כנסת שמתפלל בניגון שהוא מכיר ולדאוג שיזמינו אותו לעלות לתורה. צריך גם לדאוג לאוכל כשר, למיחם שאפשר בו להכין קפה בלי להדליק אש, למפת שולחן חגיגית, לגביע לקידוש ולחלות טריות. "פעמיים באתי אליך השנה על ריק", פלט אבא ביום השני לביקור. לא צריך לפתוח מילון בשביל להבין שהוא רוצה כבר לראות אותי עם ילדים, כדי להצדיק את הביקור אצלי בתל-אביב. "אל תאמין לו,"הגיבה אמא שלי עוד לפני שגמר את המשפט. "הוא יבוא כמה שצריך, נכון, שלום?" לזכותו ייאמר שהגמישות המחשבתית המפורסמת אפשרה לו לרדת מהעץ בזריזות ולחייך בהסכמה.

במוצאי שבת הסעתי אותם לרכבת, כי הם התעקשו לא להטריח אותי בנסיעה למושב. הלב שלי נצבט כשהמשכתי לשבת באוטו וראיתי אותם הולכים בכיוון לרציף.

לא פשוט להפוך הורים למאושרים.

נכתב במקור ב"עכבר העיר". פורסם גם בפורום "הורים לגאים וגאות"