"אני הומו".

אמרת את המילים האלו בביטחון העצמי הזה שלך, בנחישות החד משמעית.
הטון התקיף בו אמרת את הדברים, כאילו שקלת את הדרך שבה מילותיך תצאנה לאוויר העולם. אני הומו. חותך, כואב, מפלח. חד משמעי.
אין דרך חזרה, אין אפשרות לסגת לאחור.

אביך הביא את מבטו אליך. מן הכורסא בה הוא שקוע עם עיתון הערב, הוא מתבונן בך עכשיו. אני הורדתי את עיני ממך ובהיתי בציורי הפסים על שטיח הסלון. אתה הומו.

ואז התחילו הדמעות, ותספר לי מה זה אומר עליך, והאם לא יהיו לך ילדים, ואחר כך באה הסקרנות, אם יש לך חבר, אם הייתה לך פעם אהבה. אם אתה עושה סקס מוגן. ואני כל כך אוהבת אותך, יודעת מי אתה ומהם חלומותיך, רואה בך את אותו הגבר הצעיר שראיתי בבוקר, יוצא לצבא וחוזר בערב עייף למיטה ולפעמים לחברים. עכשיו מסתבר שגם לזרועותיו של החבר.
והנה הילד הכל כך חמוד ומתוק שהבאת הביתה בכל ימי שישי, "החבר הכי טוב" קראת לו ואני ראיתי כמה טוב הוא בשבילך. ועכשיו אני פתאום מבינה את כל אותן שתיקות פתאומיות, את ילקוט בית הספר שהחלטת לשמור לעצמך ובו ספרים והזמנות למסיבות של אנשים כמוך.
ואתה, תינוק חמוד ומתוק שלי, מתכרבל בלילה כל כך חמוד, אני נכנסת לחדרך ומכבה את האור שנשאר דולק. בסוף השבוע ההוא שחזרת מהטירונות נרדמת עם מדיך על המיטה, נעליך עדיין נעולות על רגליך. אני הסרתי אותן ממך, כיסיתי אותך, והבנתי כמה אני אוהבת. כמה אני אוהבת אותך כמו שאתה.
ולא הבנתי לאן אתה ממהר לנסוע, כשכל כך היית עייף, את מי מיהרת לפגוש באותו היום. בקושי אמרת שלום, אוכל את האוכל במהירות שיא, לא מתקלח, לא מתלבש, יוצא החוצה עולה על האופנוע ונעלם ברעש.
ופתאום אני מבינה.

ופתאום אני מבינה את החופשה שלקחת והטיול בצפון, הנסיעות הליליות והחזרה המוקדמת בבוקר. והרצון שלך להישאר בבסיס סגור, לעבור לגור לבד. פתאום אני מבינה שפחדת. פחדת שאנחנו נדע עליך. שאנחנו נתבייש בך.

בכל יום של חיי אני כואבת את הכאב שלך. את הכאב של חיים כאדם שונה, כמישהו שתמיד יסתכלו עליו בדרך אחרת. בהתחלה ריחמתי עליך, בני, על החלומות לעולם וורוד יותר שחלמת לעצמך. ריחמתי גם על עצמי, חשבתי "איפה טעיתי". והיום אני יודעת, שמעולם לא טעיתי. גידלתי אותך להיות אדם. אדם אכפתי, חם, רגיש ואוהב. גידלתי אותך להיות משהו שאני כל כך גאה בו, משהו שאני כל כך אוהבת. בחירתך, החלטתך, נטייתך לגברים, כל אלו לא מפריעות לי כהוא זה להעריץ אותך ואת האדם שבך. או להיות גאה בך. או לאהוב אותך.

כשיצאת מהארון, אחרי תקופה ארוכה של פחד והסתתרות, אחרי שניסית להסתיר, אחרי שבדקת את עצמך ואת העדפותיך, הכנסת אותי ואת אביך אליו. פתאום המסיבות המשפחתיות נראות מאיימות כל כך, כולם שואלים עליך, מה עם הילד היפה הזה, יש לו חברה? ואני לא יודעת מה להגיד. רוצה לצעוק לכולם שיש לו חבר והוא מאושר, ומתביישת. מתביישת בעצמי שמתביישת בך. אחרי כל כך הרבה זמן של הבנה ושל ידיעה, אני מרגישה כל כך מטומטמת שאני מתביישת במה שאתה, לא מצליחה למצוא את האוויר הנכון ולצעוק את זה החוצה, ולספר, ולהיות גאה.

ואני לא יכולה.

גם לך זה לקח זמן, אני יודעת. גם אתה התכחשת קודם למה שאתה, כך סיפרת, גם אתה ניסית לעשות הכל כדי להוכיח לעצמך שאתה "לא כזה". גם אתה פחדת, גם אתה התביישת. ובסופו של תהליך, כשהשלמת עם מה שאתה ומה שאתה רוצה מעצמך, כשהבנת מי אתה, באת ואמרת לנו. ועכשיו אני מתחילה לעבור את מה שאתה עברת כל כך מזמן. ואתה כועס עלי, ואומר שאני לא מבינה, ומזעיף פנים כשאני בוכה.

תן לי לבכות. הנח לי לעבור את מה שאתה עברת.

לך זה נראה כל כך טבעי, כל כך וודאי. הלא אתה חי עם הידיעה חמש שנים ואף יותר, ורק עתה הרגשת מוכן לספר לנו. ואני, אימא, שגידלה אותך וטיפחה אותך כבר עשרים שנה, לא מתביישת, לא כועסת, רק לא מצליחה להבין.

כי אולי אני מטומטמת, אולי אני חיה בעידן אחר. אבל למרות הכול, אני אימא שלך. ואני אוהבת אותך כמו שרק אימא יכולה ויודעת לאהוב.