אז שוב, זוהי התקופה המרוכזת הזו בשנה שאנו, האמהות הדתיות של ילדים גייז, נכנסות לכוננות ספיגה. ישנן תקופות שאנחנו מחוסנות (ספירת העומר ושלושת השבועות- בה לא מתקיימות חתונות). אבל עכשיו זו התקופה שאנחנו מוזמנים לחתונות והלוואי שיהיו עוד הרבה "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה".
אבל מה עם הילדים שלנו?
איך אנו מתמודדות עם הכאב? הכאב שאנו חשות כשאנו רואות את החתן בשולחן ההתוועדות או לראות את החתן והכלה תחת החופה? או הברכה הבלתי נמנעת מחברים שוחרי טוב המאחלים "בקרוב אצל הבת שלך? " אפשר להכיר לה מישהו?"
אז מה אנחנו עושות?
אנחנו בוכות בפנים? אנחנו מתחמקות מאנשים? אנחנו מאחרות כדי להמנע מהכאב ומגיעות רק לריקודים ולארוחה? איך יוצאים מחתונה לא מדוכאים?
לכולנו דרכים שונות להתמודד והייתי רוצה לדעת איך אתם עושים זאת?
זה מביא אותנו לנושא יסודי.
לנו כמשפחות דתיות יש הבדל גדול בין שמחה לבין נחת. שמחה זה מה שאת מקבלת מהילד הכשרוני או המצטיין בציוניו או בעבודתו. נחת מתורגמת לחתונה ונכדים. מזמן שהילד נולד, אנחנו מברכים ומתפללים שהילד יביא לנו נחת, כמו שאומרים " שיגדל/שתגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים". תוסיפו לזאת את החבילה של להביא נחת להורינו ולסבינו.
אז איך אנו מפרידים את הכאב הזה מהאהבה לילדינו? איך אנו מוצאים את הנחת?
זו לא היתה הפתעה עבורי כשבתי בת ה-24 התוודתה שהיא לסבית. דמיינתי את הרגע הזה במשך הרבה שנים.
קראו לזה אינטואיציה אמהית, אך מאז שהיתה נערה – ידעתי. אם להיות כנה- פחדתי. בכל שנות התיכון שלה, ניסיתי להכין את עצמי לזמן בו תספר לי. כמובן שהיו תקופות שחייתי בהכחשה, היה לה חבר טוב ואני דמיינתי שמשהו יקרה, אך עמוק עמוק בלבי- ידעתי. אז הלכתי למטפל משפחתי במשך שנתיים להכין את עצמי לרגע בו היא תבוא ותספר לי.
כאשה דתית, עמדתי בפני אתגרים שהחברה הכללית אינה עומדת בהם. לרוב המשפחות הדתיות, זהו משבר, בושה, אות קלון. חלקתי את פחדי עם בעלי, אך לא עם אף אחד אחר. תגובתו היתה שלעולם לא יקבל את בתנו מביאה בת זוג לביתנו.
ואז הגיע יום הגילוי ובתי סיפרה לי. זה היה מאד קשה עבורה, כיוון שידעה כמה קשה לנו לקבל זאת. היא עצמה עברה תקופה קשה בתהליך של קבלת עצמה וכמו שאנשים רבים שעברו זאת אומרים,,, ברגע שהיא יצאה – אנחנו נכנסנו לארון.
וכאן נכנסה קבוצת התמיכה. בסביבה שלי אני חשה מבודדת ובודדה. כל פעם שאני הולכת לקבוצה אני נדהמת מחדש שרק 10 אמהות מגיעות. 10 אמהות דתיות- מכל המדינה. היכן האחרות? למה אינן מגיעות? זו חידה עבורי. עבורי, הקבוצה היא המקום היחיד בו אני יכולה להיות לגמרי גלויה, שאני יכולה לחלוק, שאני יכולה לבכות ולעתים אפילו לצחוק. אין לחץ לדבר, אין לחץ להשתנות. אני מרגישה בנוח עם האמהות האחרות ומזדהה עם כאבן. רק הידיעה שהקבוצה קיימת- זה עצמו עוזר לי. כל אחת מאתנו בשלב אחר ועומדת בפני נושאים אחרים, אך איכשהוא הקבוצה עוזרת לכל אחת לזוז קדימה.
אתגרים קיימים כל הזמן, אך בתי יודעת שאנחנו אוהבים אותה ואנו עושים כמיטב יכולתנו. היא חסרת סבלנות ורוצה קבלה שלמה. אנו עובדים על האתגרים שלנו כמשפחה יום יום. עלי להודות לקבוצת התמיכה ולמנחת הקבוצה על התמיכה והכוח שהן נותנות למשפחתי.
