אורי שלי,
כשצעדנו ביחד במצעד הגאווה ביום שישי האחרון, הייתי כל כך מאושרת מהיכולת שלנו, שלך ושלי, להיות שם בגאווה אמיתית. גאווה, בין היתר, על הדרך שעשינו מאז שיצאת מהארון.
אני זוכרת שרק לפני שנים אחדות, בביקור בניו-יורק, נקלעתי במקרה לשדרה החמישית בשעה שנערך שם מצעד הגאווה. בלי לחשוב הרבה אמרתי לעצמי שאין לי כוח, גם בחופשה, לגעת בכאב הגדול שלי ובחרתי לעזוב במהירות את המקום.
אני זוכרת את אותן שיחות ארוכות שקיימנו לאורך השנים שלוו בעיקר בים של דמעות. דמעות של דאגה לעתידך. דמעות של כאב על המצוקות שנראו לי שאתה חווה. דמעות של תחושת החמצה – שלך? שלי?
הדרך מאז אותם ימים ועד למצעד הגאווה לא תמיד הייתה קלה. יחד עם זה לא היה לנו, לאבא ולי, צל של ספק שאתה היית ונשארת בננו האהוב ושאנחנו אתך לתמיד, אוהבים ללא תנאי. מה שעזר לי לצלוח את הכאב הגדול היו השיחות המשותפות שלנו כמו גם הפגישות בהן לקחתי חלק בקבוצה של תהל"ה בהרצליה. גם האנשים בסביבתי אותם שיתפתי בכך שאתה הומו חיזקו אותי. במהלך השנים למדתי להסתכל עליך ועל העולם לא רק דרך המשקפיים של המיניות שלך, ובעיקר לחיות בשלום עם מה שיש וגם ליהנות מכך. כל זה היה נכון עד ל 1.8.09, הרצח הנוראי בבר-הנוער. כשזה קרה, הבנתי שעלי מוטלת אחריות לדאוג לא רק לך אורי, אלא לקהילה שלימה כדי להבטיח שהחברה שלנו תהיה טובה יותר גם עבורכם. ההצטרפות שלי כמתנדבת פעילה בתהל"ה מהווה עבורי עוד גשר אליך ואל עולמך. כששיתפתי אותך במה שאני עושה, אמרת לי בבדיחות הדעת שעכשיו אני יותר הומואית ממך...
כשמצעד הגאווה התקרב, היה לי ברור שאקח בו חלק. התרגשתי לקראתו ובמיוחד מתוך ידיעה שניפגש, גם שם. ובאותם קטעי דרך שהיית לצידי, הצגתי אותך בפני חברותי וחברי מתהל"ה, לא בגלל הגנים הפולניים שלי אלא בעיקר מתוך גאווה על היכולת שלנו להיות שם וביחד.
אוהבת אותך.
אמא
רותי ואורי במצעד הגאווה,
תל אביב, יוני 2010
חוויות של אורי מהמצעד
טוב, אז זה היה המצעד הראשון שלי. תמיד לא יכולתי להגיע למרות שקצת רציתי, וגם קצת לא. יש משהו בהמוניות הזאת שלא כזה אטרקטיבי במבט מבחוץ. אבל כשאני בתוך זה - זה מרגש. ואין מה לעשות, כשאני מרגיש חלק ממשהו גדול יותר זה עושה טוב. ואז אני מגיע מתוך הרחוב לגן מאיר ומיד לאחר כמה דקות רואה את אמא שלי מחזיקה שלט ועומדת בשורה הראשונה של הקהל. אני קורא לה להגיד שלום אך נבלע בהמוני שלטים וצעקות. ואז חשבתי לעצמי שזה סיטואציה מצחיקה קצת שמרוב שלטים של כמה "הבן שלי חשוב לי ואני מקבלת ואוהבת אותו" אני כבר לא נראה. אבל רגע "אני הבן" פה. וזה קצת מייצג את הקונפליקט שבי. ואני מודע לזה שזה צרות של עשירים - אבל גם לעשירים יש קונפליקטים. אמא שלי לוחמת מלחמה של צדק למעני ולמען כאלה שכמותי. אבל זאת מלחמה שלה. גם אם היא קשורה אליי. ולפעמים זה יכול להיות מבלבל. אני מודה שלא תמיד מתאים לי להיאבק. לא כי לא צריך - כי זאת כרגע הבחירה שלי. ואז אני מגיע למצעד הגאה הראשון בחיי ואני נמצא שם עם אמא שלי. באיזשהו שלב הגיע חבר ואמר לי מיוזמתו אתה יודע לכמה אנשים אמא שלך עזרה - המון!!!!!!!!!!!! הרגשתי צביטה בלב והגעתי לראש המצעד (לאחר שעקפתי בצורה אסרטיבית למדי את כל ההומנים) כדי באמת לעמוד איתה שם בראש התור. וזה ריגש אותי ומילא אותי. ואני גאה בא וגם בי. ובכלל החוויה הייתה מאוד מרגשת. אני מניח שכשהתזמון הנכון יגיע מבחינתי אני אמצע את הדרך לתת, בינתיים אני מסתכל בהשתאות עליה, נהנית לתת מתוך הצורך שלה, ושמח לדעת שהיה לנו את הרגע המשותף ביחד במצעד.
