תהל'ה – נכתב על ידי מלי ירוס, אחת מ-4 אמהות ראשונות מרץ 2008 אני רוצה לספר את סיפור הקמתה של תהל'ה מנקודת המבט האישית שלי. בחורף של שנת 1988 נסעתי לארה'ב לבקר את בתי טל כהרגלי בתקופה שטל למדה בניו יורק לקראת תואר שלישי בריפוי בעיסוק. בביקור זה תכננו גם לטייל יחד בדרום אמריקה. מרגע הנחיתה שלי בניו-יורק כשטל באה לקבל את פני בשדה התעופה הרגשתי שמשהוא קורה איתה והיא לא כתמול שלשום. היא לא הביאה אותי לביתה כמו תמיד, אלא לבית של חברים שלנו. שהיתי שם שלושה ימים וטל לא באה. ביום הרביעי לשהותי טל הגיעה כדי לקחת אותי לאחת השגרירויות לקבלת ויזה לקראת הטיול לדרום אמריקה. בדרכנו אמרתי לטל שמשהוא עובר עליה, 'זה לא את' אמרתי לה. היא השיבה לי 'כשנבוא הביתה נדבר'. הגענו לביתה וטל אמרה לי 'אמא תשבי, אני רוצה לספר לך משהו. אני לסבית'. הייתי בהלם, לא קלטתי על מה היא מדברת בכלל. היו לי הרבה מחשבות, אבל לא לזה ציפיתי. למרות חוסר ידע, אי-הבנה, אפילו בורות, התעשתי ואמרתי לטל שהיא הינה ותהיה תמיד הבת שלי יהיה מה שיהיה, אני תמיד אתמוך בה ואהיה לצידה ואני רק רוצה להבין ולדעת מה קורה איתה. הנסיעה לדרום אמריקה הייתה מעניינת ומלאת חוויות בתרבות עשירה ומופלאה, אבל מבחינה אישית היה הרבה מתח בינינו שאף פעם בעבר לא היה קיים. רוב הזמן דיברנו ארוכות על מה שקרה לטל, על התקופה הקשה שעברה עליה עד שקיבלה את עצמה, על מה שצפוי לה בארץ, על הקבלה של המשפחה והחברים והסביבה. אני ניסיתי להבין מה עשיתי שהביא לכך שהיא לסבית. חשוב לזכור שכל זה קרה לפני 20 שנה. בסיום הטיול התארחנו כמה ימים אצל חברים קרובים בקנדה ואחרי כמה ימים של שיחות נינוחות נרגעתי. מבחינתי אז חלה נקודת התפנית שבה הבנתי שבמקום לשנות את טל, אני צריכה להשתנות וללמוד לקבל אותה. החלטתי שכשאחזור ארצה אני צריכה להיות עם עצמי ולחפש עזרה לעבור את תהליך זה. טל ביקשה שלא אספר לאיש על מה שקורה איתה, מכיוון שהיא העדיפה לחזור ארצה, להתאקלם, לחדש קשרים, להיקלט בעבודה ואז לאט, לאט לספר בעצמה לסביבתה הקרובה ובהמשך למעגלים רחבים יותר. אכן כך קרה, טל חזרה, נקלטה בהרבה אהבה במשפחה, הרבה הערכה במקום עבודתה ובקרב כל מיודעינו הרבים. יחד עם זאת, היא אפשרה לי להתחלק בידיעה עם אחותי כדי להקל עלי להתמודד עם מה שעובר עלי ועליה. בחזרתי ארצה מהביקור עם טל ניסיתי שיחות עם פסיכולוגית שלא צלחו במיוחד. תקופת מה לאחר חזרתה של טל ארצה, בסוף 1988, היא סיפרה לי על יוזמה של יונתן דנילוביץ להקים קבוצת תמיכה להורים. החלטתי מייד להצטרף ליוזמה זו. נפגשנו 4 אימהות בבית האגודה לזכויות הפרט בתל-אביב, פעם אחת בחודש בהנחיתה המקצועית והתומכת של שרה אבני. התמדתי בנסיעות לפגישות בתל-אביב כי הפגישות עם הקבוצה שהלכה והתרחבה מפעם לפעם נתנו לי את הכוח והביטחון בדרך בה אני עומדת איתנה, בלי לגמגם ובלי למצמץ, מאחורי הבת שלי ודרך החיים בה היא חיה. בהמשך הדרך לאחר שהתחזקתי בעזרת קבוצת ההורים, עזרתי אני להורים רבים שפנו אלי מכל מקום בארץ להתמודד עם הידיעה שהבת או הבן בישרו להם זה עתה שזו הדרך בה הם חיים. תמיד הדגשתי שעמידה איתנה, סובלנות וקבלת ה'אחר', הם ערכים ששאבתי מחינוך בבית חם ונאור. עמידה איתנה מול בדיחות או התבטאויות עוינות כלפי הקהילה ההומולסבית היא זו שבעקבותיה יכבדו אותנו ההורים, את עמדתנו ואת תמיכתנו בילדים שלנו. אני אישית לא נתקלתי במשך כל השנים הארוכות הללו באיזה שהוא עלבון או זלזול בי או בבת שלי. במהלך הדרך הרביתי להופיע בתקשורת, נקראתי לדבר אל מורים לעתיד - סטודנטים בסמינרים ומכללות ללימודי הוראה, כדי לספר איך לתמוך בתלמידים הומולסביים וילדים שנולדו למשפחות חד-מיניות. עשיתי זאת מתוך ידיעה ושליחות שעל מנת להפוך את העולם למקבל ואוהב את ביתי וחברותיה וחבריה, עלי לקום ולהשמיע את קולי. באותה תקופה טל הכירה וקשרה את חייה עם בת זוגתה אביטל והן ילדו 3 בנים כשהבכור הוא היום בן 17, הבא אחריו בן 14 והצעיר בן 11. הן חיות ומתפקדות כמשפחה רגילה לכל דבר וכך הן מתקבלות במשפחה, בסביבתן ובקהילה בה חיות. הן גם הובילו את הקהילה לזכייה בהישגים חשובים ועקרוניים לטובת הקהילה ההומולסבית בבתי המשפט. באשר לי, לפני כ-10 שנים יסדנו חברתי חנה ארנון ואנוכי קבוצת תמיכה להורים בירושלים. הכול התחיל כאשר נירה ברנר-כהן, אז עובדת סוציאלית שעמדה בראש ק.ל.ע. (קבוצות לעזרה עצמית) כחלק מאגף הרווחה בעיריית ירושלים פנתה אלי והציעה שנפתח קוו לפניות של הורים במשרדה ערב אחד בשבוע. ההיענות לקו הייתה דלה ולא חלמנו שנצליח להקים קבוצה בירושלים. נירה מאד עודדה אותנו וחתחלנו עם הורים ספורים, אבל לאט לאט השמועה עברה, והורים (בעיקר אימהות) הצטרפו ובתקופת השיא התקיימו אף שתי קבוצות. ההורים שהצטרפו לקבוצות הגיעו מכל שכבות האוכלוסייה - חילונים ודתיים, ירושלמים ותושבי הסביבה וגם ממרחקים הגיעו הורים. בהתחלה התאספנו בבתים פרטיים, אח'כ נאספנו בבית הפתוח שהיה מרכז הקהילה בירושלים. הצטרפנו ל'ברית ההתארגנויות לעזרה עצמית' שקשורה לק.ל.ע. שהיום עומדת בראשה סבינה שוסטרמן. חנה ארנון ואנוכי יושבות בהנהלה של ה'ברית' ונוכחותנו מעלה את הניראות של הקהילה ההומו-לסבית. בירושלים קיימות היום שתי קבוצות, האחת של הורים בלבד, והשניה של הורים וסטודנטים חברי 'העשירון' מן האוניברסיטה העברית. שתי הקבוצות בהנחייתה של ג'ודי פרחי. היום קיימות קבוצות תמיכה של 'תהילה' בכל הארץ, מן הצפון ועד הדרום, בערים, בישובים ובקיבוצים. אני מאמינה שלקבוצות התמיכה של תהילה תפקיד חשוב ביצירת אווירה סובלנית יותר בארץ, אוירה המביאה יותר ויותר בנות, בנים והורים לצאת מן הארון. שינוי זה אף בא ידי בטוי בגיל של הנערים והנערות שיוצאים מהארון. אנו דור המיסדות היינו הורים לבנות ובנים בוגרים, ואילו היום רוב ההורים הם הורים צעירים לנערות ונערים צעירים, לרוב לפני גיוס. ל'תהילה' יש חלק חשוב בשינוי זה ויבורכו כל ההורים שמצטרפים אלינו.