| | |
| מאת: דוד פוגל |
| |
רק כאשר ערן בני ביקש להיפגש עם אשתי ואתי, עם אחותו ואחיו, כל פגישה בנפרד, רק אז הבנתי שזאת הולכת להיות פגישה דרמתית ויוצאת דופן. אבל גם אז לא העלינו בדעתנו מדוע מבקש ערן פגישה כל כך רשמית. יחסינו המשפחתיים היו לשם דבר, ומעולם לא קבענו פגישות רשמיות. לא העלינו בדעתנו שהפצצה שיזרוק ערן תיפקח את עינינו כמו אחרי מכת ברק, מכה שלא תישכח לעולם, נוכח המשפט "רציתי לומר לכם שאני הומוסקסואל!".
אני מנסה להיזכר מה חשבתי באותם רגעים. אני מניח שראיתי לנגד עיני כל מיני סימנים עוד מימי ילדותו, ואני מניח שכעסתי על עצמי על שהייתי כל כך אטום.
ביקשתי להיפגש מיד עם ארנון (שם בדוי) שעבד במשרדנו שנים רבות, בחור אציל נפש שנשא בגאון ובראש מורם את עצם היותו הומוסקסואל, כאילו רצה לשדר לכולם "חברים יקרים, מבחינתי, להיות הומוסקסואל זה דבר מובן מאליו".
הזמנתי את ארנון לארוחת צהריים. פתחתי ישר ואמרתי - בני ערן הומוסקסואל ואני רוצה שתלמד אותי כל מה שהורים צריכים לדעת כדי להתמודד ולהימנע מטעויות. השיחה הזאת נשארה חקוקה בזיכרוני בזכות משפט אחד שאמר לי. המשפט היה - אני הומוסקסואל מאושר, ואילו נולדתי מחדש לא הייתי רוצה להיוולד אחרת.
את מה שסיפר לי על הוריו לא אשכח ולא אסלח. הוא סיפר לי על הבדידות של ימי שישי ועל החגים העצובים, על הורים שנוהגים להזמין את כולם, רק לא אותו עם בן זוגו.
דבר אחד ידעתי בוודאות: אנחנו נהיה הורים גאים לבן גאה.
ולא שהייתי גיבור כל כך גדול. כי מסע הייסורים וחשבון הנפש האישי לא אחרו לבוא. בצד ההחלטה הנחושה ללכת ולזרום עם ערן , להבין אותו וללוות אותו באשר ילך, לא חסכנו מעצמנו את השאלות הנוקבות - איך זה שהיינו כל כך עיוורים ואטומים? כחוכמה שלאחר מעשה שחזרתי את כל אותם סימנים שהיום בדיעבד אנחנו יודעים שהיו כל כך ברורים. ואני, שלא סולח לאביו של ארנון על אטימות ליבו ועל אכזריותו כאב, מי יסלח לי, גם אם הייתי אטום בתום לב? כי בדיוק באותם רגעים שערן, בשנותיו כנער מתבגר, השמיע כנראה אותות מצוקה, לא היינו לצידו. אני אומר לעצמי שגם אם היינו לצידו יום-יום ושעה-שעה מאז היוולדו, גם אז נטייתו המינית לא הייתה שונה. אך מייסרת אותי העובדה שאילו ערן היה מספר לנו מייד את סודו הכמוס, חייו היו יותר קלים.
אני מתאר לעצמי את מה שערן הרגיש כאשר אפילו בביתו שלו, ביתם של אנשים נאורים, הוא שמע לא פעם את הביטויים הנפוצים שזרמו כמעט מאליהם - "ההומו הזה... מה, לא שמעת שהוא הומו?" ועוד ביטויים וכינויים שהיו חלק בלתי נפרד מן השפה המדוברת.
את הקולות האלה שמע ערן בכל מקום שאליו פנה, בכל כיתה בה למד.וככל שהקולות הלכו וגברו, כך הוא כנראה הלך והסתגר, הלך והתכנס בתוך עצמו.
כששאלתי אותו למה לקח לו כל כך הרבה זמן, סיפר לי על הורים פגועים כאילו צרעת פגעה במשפחתם, על הורים שביקשו את ילדיהם לארוז את חפציהם ולהסתלק מביתם, כדי שלא ידביקו חלילה את ילדיהם האחרים. והיו הורים ששמעו ושתקו וביקשו שכולם ישמרו על קשר השתיקה, שאף אחד לא יידע. לא המשפחה, לא החברים ולא השכנים. והילדים האלה יצאו למסע ארוך, והם לבדם.
ערן אמר לנו שאמנם היה בטוח שנחבק אותו חיבוק גדול, ובכל זאת היסס לספר לנו כי מאד חשש לשמנו הטוב.אתם מבינים מה גידלנו בביתנו? ילד מקסים שסבל נורא, שחשב עלינו יותר משחשב על עצמו.
היום אני יודע שלהיות הומוסקסואל זה מאבק אחד קשה ומתמשך. זה להתמודד עם עצמך, עם משפחתך, ועם הסביבה. להיות הומוסקסואל זה להתמודד עם חברה אכזרית וחשוכה שלא יודעת לקבל את השונה.
את כל הדברים האלה אני כותב כדי למחות נגד הורים שאינם מבינים ואני אומר להם: הילד שלכם נולד כפי שהוא נולד, ואין לאיש מאתנו הסבר איך ולמה זה קרה. ככל שעוברים הימים, עוד ועוד ילדים יוצאים מן הארון והם משאירים מאחוריהם הורים חשוכים המסתגרים בתוך הארון. הילדים יוצאים וההורים מתחבאים.
ואני חושב לעצמי: מה היה קורה לערן אם את מסע הייסורים הזה היה עובר לבד? אני כמעט בטוח שהדרך הזאת ללא תמיכת הוריו הייתה מובילה אותו לרחוב ללא מוצא. |
| |
| |
|
|
|
|
|
