| | |
| מכתב שכתבה יעל אגמון לחבר הכנסת עתניאל שנלר לאחר ביקורו במרכז הגאה בתל אביב ב 13 ליולי 2010 |
לכבוד 18/07/2010
ח"כ עותניאל שנלר
שלום רב.
הנידון: ביקורך במרכז הגאה.
אני מאוד מעריכה את החלטתך לבוא ולעשות הכרות עם נציגי הקהילה הגאה. ככל שירבו שיחות ומפגשים מהסוג שקיימת אתה בין נציגי ומובילי דעת קהל מהמגזר הדתי ובין בניהם ובנותיהם השיכים לקהילה הלהט"בית כן ייטב.
עבורי עמדותיך מאכזבות, נכון הינך מוכן לעשות מאמץ, ולשנות כמה חוקים על מנת שיכללו גם את הקהילה הגאה, אבל " במחשכים" על מנת לא לפגוע ביחסיך עם קהילתך.
אבל יש נושא שהוא קריטי ואותו אי אפשר לעשות בסתר, וחייבים לעשות אותו בפומבי ובראש חוצות, וזה נושא ההכרה בילדיכם, בנטייתם המינית, וקבלתם בקהילה הדתית בה הם נולדו, התחנכו, ובגרו בה, והם רואים ורוצים להשתייך אליה.
כאשר שני אנשים מחליטים להקים משפחה, וללדת ילדים, הם אלו שמקבלים את ההחלטה, ששום ילד אינו שותף לה. מרגע לידתו הוא הומוסקסואל, לסבית , בי או טרנסגנדר, אלא שאיש איננו יודע זאת עדין, והוריו שמחים וגאים בו, כך כאשר הוא נולד, כאשר הוא הולך לכיתה א', לתיכון, או לישיבה. ואז יום אחד הנער או הנערה באים להורים ומתוך אמונה חזקה באהבתם הם מספרים להורים על נטייתם המינית. ואז קורים המקרים הקשים, ומסתבר שאהבת ההורים היא "על תנאי". מרגע שהם לומדים שילדם משתייך לקהילת הלהט"ב שוב אינם מכירים בו.
כפי שיכולת לחוש הפצע כואב, והצלקת אינה מגלידה, המדובר בטובי בניכם ובנותיכם, המתעקשים לחיות עם שתי הזהויות, הדתית והלהט"בית, ואתם ממשיכים באכזריות להדיר אותם מקהלכם. לי כאמא המהלך איננו ניתפס.
על מנת לשנות את היחס אל ילדיכם אין אפשרות לפעול אלא בראש חוצות.
וזה על מנת שמקרים כמו המקרה של יום שישי לא ישנה.
12.30 אני מקבלת טלפון מאבי סופר,פעיל בקהילה הלהט"בית, חייל סיפר להוריו על נטייתי המינית, וכאשר יצא לשישי שבת והגיע לביתו, מצא דלת נעולה והודעה ששוב אין זו משפחתו.
בטלפון מודיעים לי שיש חייל ועורו לגופו, ומבקשים ממני למצוא לו מקום שינה לסוף שבוע.
ואני כאמא עומדת ומסרבת להאמין.
בידך ובידי עמיתיך היכולת לשנות מצב זה
בברכה
יעל אגמון
מנכל"ית עמותת תהל"ה |
בהמשך למכתב:
ברצוני לציין לטובה שלא עברו שעתיים וח"כ עותניאל שנלר התקשר אלי אישית לידע אותי שאיננו עובד "במחשכים" אלא כבר הספיק לדווח לשר החינוך על הפגישה שהיתה לו במרכז הגאה, הוא מקדם פגישה עם רבנים שונים בניהם הרב יובל שרלו, וכמובן פגישה עם היועצות בבתי הספר הדתיים, סיכמנו את שיחת הטלפון בלהתראות במפגשים הבאים. |
|
| |
למה לצעוד בירושלים.
בהיותי אדם פוליטי, עוד הרבה שנים לפני שבאתי לתהל"ה, הרי שהתשובה לשאלה זו עבורי היא פשוטה, ירושלים היא עיר הבירה שלנו, כולנו, כאן יושב המחוקק, כאן נחתכים הגורלות.
אבל השנה יש סיבה נוספת, התאריך הוזז , והמצעד הוא בעצם יום הזיכרון לליז טורבשי, וניר כץ שנרצחו ב 1.8.2009 בבר נוער.
במצעד זה אנחנו באים להגיד לציבור הרחב, ולמחוקקים, לא עוד, לא לפשעי שנאה, לא לארון.
ואילו אנו ההורים באים לומר דבר נוסף- לא ניתן שבנינו ובנותינו יהיו הפקר, אנו רוצים עבורם מקום בטוח ברחובות המדינה שלנו.
מצעד זה בא לציין את סיום שנת האבל, ובמעבר חד, לשנת מאבק על שיוויון זכויות לבנינו ובנותינו, הזכות להקים משפחות, הזכות לעבוד ללא פחד שמא ידוע על נטייתך המינית או זהות המגדר שלך,הזכות להוריש, להתחתן, להביא ילדים, וכו' וכו'.
הליכה למצעד היא גם הצהרה פנים משפחתית לילדינו שאנו איתם במאבקם להכרה, שובו וקראו את מה שכתבו רותי אהרונוב, וליאורה לסקר, שיצאו השנה לראשונה למצעד, ותווכחו מה החשיבות לילדינו ביציאה זו.
ובסוף כל מה שנותר לנו, הוא לגלות אומץ לב ואחריות ציבורית ולעלות לירושלים בירתנו ולצעוד.
בברכה
יעל אגמון
מנכ"לית תהל"ה |
|
| למה לבוא לצעוד במצעד הגאווה ביום ו' ה- 11.6.2010 |
את מרבית הדברים שכתבתי למטה כתבתי לפני שנה, לקראת מצעד הגאווה של שנת 2009, מצעד שתחילתו שמחה גדולה, כי לראשונה צעדנו ההורים מתהל"ה כגוש אחד, כקבוצה גאה בילדינו, אחריתו של המצעד, עבורי לפחות, היה כאב, וצער גדול, עשרות ילדים באו לחבק אותנו ולקבל חיבוק כי ההורים האישים שלהם לא היו שם בשבילם.
ולא עברו חודשיים, והנורא מכל קרה, וב 1.8.2009 התרחש רצח בבר נוער, ואנו ההורים לא עמדנו במשימתנו ההורית הראשונה, והיא הדאגה לילדינו, ולכן אני שבה על דברי מלפני שנה, שגם היום אני עומדת מאחוריהם, ואולי ביתר שאת.
אם אנחנו רוצים למנוע את הרצח הבא, הרי שהתשובה היחידה האפשרית בנוגע לשאלות שאני מעלה כאן, היא להגיע למצעד, ולצעוד.
למה לצעוד במצעד הגאווה, השנה, כל שנה, עד שיהיה ילדינו אזרחים שווי זכויות.
שאלה קשה, והמון תשובות לה, כמה מהן במישור שבין ילדיהם והוריהם, וכמה במישור הפוליטי חברתי.
במישור האישי, בינינו ובין ילדינו, זו חובתנו כמי שהרו וילדו אותם, כמו שליווינו אותם בהתרגשות כאשר הלכו לכיתה א', ולהבדיל כמו שהתגאינו בהם כאשר סיימו בהצטיינות את האוניברסיטה, כך עלינו ללוות אותם בדרישתם הצודקת מהסביבה לקבל אותם כפי שהם.
סיבה נוספת במישור האישי, האינטימי היא שילדינו כאשר הם יוצאים מהארון אנו ההורים איננו הראשונים לדעת זאת, חבריהם קודמים לנו, להערכתי משתי סיבות, אנו ההורים מהווים את הדמות החשובה ביותר שממנה הם רוצים את ההכרה בהם כהומוסקסואלים, לסביות, בי או טרנסג'נדרים, הם גם חוששים לאכזב אותנו, לנפץ לנו חלומות, ולצערי עד כה אנחנו ההורים רובנו איננו עומדים במשימה ההורית, והיא לקבל את ילדנו, אלו שאהבנו, והתגאינו בהם עד הרגע בו נודע לנו על נטייתם המינית, ולהכיר שילדינו לא השתנה, אלא רק היכרותנו איתו העמיקה. במישור הזה יציאה למצעד מהווה אמירה ברורה שאנו מקבלים את ילדנו הפרטי, ואת קהילתו כולה, ומוכנים להתמודד עם ההומופוביה הפנימית שלנו ושל החברה הסובבת אותנו.
ומהפן הפוליטי- כאן זו ממש קריאה להורים לבוא ולצעוד, לדעתי אלי ישי, וחבר מרעיו מהימין לא היו מעיזים לצאת נגד הקהילה אם כול ההורים היו יוצאים למצעד,ואז היו רואים שאנחנו איננו מיעוט, ולא פריפריה, ולא אוכלוסיה מוחלשת, אנחנו ההורים כמו ילדינו מהקהילה, באים מכל שכבות האוכלוסיה, חוצה עדות, תרבויות, שפות, ודתות, פשוט הגיע הזמן שנפסיק להפקיר את ילדינו לבורות,לפחדים,לשנאת "האחר" ולשנאת החינם של קיצוניים מכל העמים והדתות,
כוחנו יהיה בכך שיגיע ייצוג הורי, חילוני ודתי, מזרחי ואשכנזי, ערבי ויהודי.
במצעד לפני שבוע בתל אביב צעדנו כשלושים הורים מתהל"ה , עם חולצות ושלטים לזיהוי, זכינו למחיאות כפים רבות מהציבור שעמד לצידי הרחוב, גאה בכך שהורים אינם נוטשים את ילדיהם,
וקיבלנו פניות רבות מצעירי הקהילה לתת להם חיבוק הורי, במקום הוריהם שאינם עושים זאת, וגם זכינו לחיבוקים רבים מהם, במקום החיבוק שהיו רוצים לתת להורה שלהם
אז הורים יקרים באו לצעוד ותקבלו את החיבוק הפרטי שלכם מילדכם
יעל אגמון
מנכ"ל תהל"ה
|
| |
|
|
|
|
|
