| | |
שוב שלום לכולם,
זהו, המצעד בחיפה כבר היה, ואני מבקשת לשתף אתכם בחוויותיי מהמצעד.
ראשית, אין כמו מראה עיניים, ולכן הנה קישור לתמונות בפייסבוק. את התמונות צילם אלון ליפליס, חבר של אלון בני.
המצעד עצמו שונה מאד מהמצעד התל-אביבי. האירועים, האווירה, הצבעים, התחושות... הכל דומה ושונה גם יחד. במקום ההתאספות היו בשעת היציאה רק כמה עשרות אנשים, להערכתי כ-60-70 איש. העין קולטת את כולם, פנים, קולות, דגלים, כובעים, שברי שיחות. תוך כדי צעידה התווספו עוד ועוד אנשים ואני מעריכה שעד הגיענו לגן האם היו כבר כאלף איש.
התחושה שליוותה אותי היא שיש מקום משמעותי יותר לכל פרט, לכל אדם. אלון הכיר לי את חבריו, ויכולנו לראות את הפנים של כל הנוכחים. לא רק "המון אדם" נחיל אנושי אינסופי, אלא אוסף לא גדול של אנשים, ומסתבר שאצל חלקם נוצרת תחושה של חשיפה רבה מידי, ואפילו מאיימת מידי. זה לא מובן מאליו להגיע למצעד בו אתה חשוף עם סיכוי גדול שתמונתך תתנוסס בגאווה (תרתי משמע).
היה קל מאד לזהות את תת הקבוצות ואת הארגונים השונים עפ"י הדגלים, השלטים והסיסמאות שהוכרזו במגפון. באוויר היתה תחושה של מאבק חברתי שמגיע לא רק מהקהילה אלא גם מארגונים חברתיים של העיר חיפה, של חד"ש, של תנועת הנוער המחנות העולים, ואחרים.
במרכז הכרמל חיכו קומץ של חובשי כיפות סרוגות נושאי שלטים, והפגינו כנגד המצעד בצעקות קולניות מאד. זה היה מאד לא נעים על אף שהיו מעטים מאד. האבטחה סביב המצעד היתה משמעותית ובולטת! הרבה מאד אנשי משטרה במדים, ואנשי משטרה בכירים, עם סוסים, סגווי, אופנועים, וכמובן גם שוטרים שצעדו רגלית. הם הקיפו את הצועדים במצעד ויצרו חיץ בין הצועדים לאלה שעמדו בצידי הדרך.
ואני, עם חולצת תהל"ה שלי, עם אלון וחבריו.
בגן האם היה מעין "הפנינג", די ג'יי על הבמה ואח"כ נאומים: ניצן הורוביץ (שדיבר מהלב וריגש את כולם), נציגים מהעיר חיפה, נער שנפצע בברנוער (על כסא גלגלים, וסיפר על ליז טרובישי שהיתה חברתו הטובה), יונה יהב ראש העיר חיפה (שבחר לרדת מהבמה כמעט בתחילת דבריו לאחר שנתבע על ידי הקהל לאפשר למצעד לצעוד ברחוב מוריה, שהוא רח' ראשי בכרמל), נציג הקהילה מאונ' ב"ש (שבאו לתמוך), נציג קבוצת הדובים, ונציגים נוספים מהקהילה.
בין לבין – היו שני מופעי שירה שבוצעו ע"י חברים מהקהילה.
ממש בסוף, כשכבר הייתי בדרכי לאוטו, ממתינה לאלון שמצא עוד חברה לשוחח עמה, הרווחתי את המצעד כולו...
בעודי עומדת על שפת המדרכה לחצות את הכביש עצרה אותי נערה ושאלה אם אפשר לשאול אותי משהו. "בטח!" השבתי לה. היא שאלה אותי אם הייתי עצובה כשאלון סיפר לי שהוא הומו. "לא", השבתי לה. "זה לא היה עצב, זה היה לי קשה, זה היה שילוב של כאב, ובלבול". "ועכשיו את עוד עצובה?" היא שאלה אותי. אמרתי שלא, שעצב זה לא מה שהרגשתי, ושהזמן עזר לי להתגבר על הכאב. היא ביקשה שאסביר לה למה כאב לי, ומה עזר לי לצאת מזה, כמה זמן זה לקח, ומה אני מרגישה היום... תוך כדי היא סיפרה קצת על עצמה, על הקושי של הוריה (שיודעים, ועדיין מקווים שזה יחלוף...) לקבל אותה. הזמנתי אותה לאתר שלנו, וסיפרתי לה איך אלון הוביל אותי, צעד אחר צעד, לקבוצת ההורים של תהל"ה בחיפה. סיפרתי מה קורה בקבוצת התמיכה להורים, ושלפעמים מגיעים גם "הילדים", והמלצתי לה בחום רב לעודד את ההורים שלה להצטרף לקבוצה החיפאית. אלון שהבין מה קורה ואת אופי השיחה שהתפתחה "משך" זמן עם הידידה שפגש על מנת שאוכל להמשיך בעבודת התמיכה שהתאפשרה לי לרגע קט. השארתי לה טלפון ומייל אישיים שלי, המלצה שתעשה רק את מה שהיא מרגישה שנכון עבורה, חיבוק חם וחיוך תומך.
אלון מצא עבורנו עוד שני דברים מעניינים:
1. כתבה מאוירת (קריקטורות) שבהן אפילו אנחנו, הורי תהל"ה, מוזכרים
2. כתבה עם ביקורת על מיקום המצעד בחיפה, באתר GOGAY
עד כאן הדיווח שלי מהצפון
שלכם
רחלי |
| |
|
|
|
|
|
