יעל אגמון, מנכ"ל תהל"ה, שלחה את המכתב למתנדבים ולמשתתפי הקבוצות שלנו:
ביום חמישי, 26/05/2010 בשעה 20:00 נקרין במרכז הגאה את הסרט "תפילות לבובי". הסרט מבוסס על סיפור אמיתי - סיפורה של מרי גריפית', לוחמת נחרצת בעד זכויות להומואים, שבנה המתבגר התאבד בשל חוסר סובלנות דתית, ומבוסס על ספר בעל אותו שם שנכתב ע"י לורי ארונס. הסרט מועמד לפרס האמי לשעות צפיית השיא בטלוויזיה.
עלילה: ב"תפילות לבובי" מרי גריפית היא נוצריה אדוקה שמגדלת את ילדיה במשנתה השמרנית של הכנסייה הפרסביטרית. אף על פי כן, כאשר בנה בובי מגלה לאחיו הגדול שיש לו נטיות הומוסקסואליות, החיים משתנים עבור המשפחה.
בזמן שאבא של בובי והאחאים שלו מסתגלים לאט לאט לנטיותיו, מרי מאמינה שאלוהים יכול לרפא אותו מן ה'חטא' הזה ומשכנעת אותו להתפלל ביתר שאת. הוא מרגיש אשם על הסבל שגורם לאמו ומקווה שיום אחד היא תוכל לקבלו. מרוב תסכול הוא נכנס לדיכאון שמביא אותו לקחת את חייו. מרי מתחילה להטיל ספק באמונתה העיוורת ומוצאת נחמה במקור בלתי צפוי.
את הערב תפתח אילה כץ, יו"ר עמותת תהל"ה ואימו של ניר כץ שנרצח ב-1/08/2009 בבר-נוער. הערב הוא חלק מתהליך שאנו בתהל"ה החלטנו עליו - לא עוד עמותה שרק תומכת בהורים לקבל את ילדם הפרטי - אלא גם עמותה הרוצה לפעול לשינוי חברתי כך שהציבור הרחב יקבל את "האחר".
במצעד הגאווה שנת 2009 צעדנו לראשונה כקבוצת הורים מגובשת עם חולצות ושלטים של העמותה, יצאנו בראש המצעד והקהילה כולה מאחורינו, ציבור הצופים תמך בנו ההורים, והריע לנו לאורך כל הדרך, ואנחנו גאוותנו היתה על כך.
לא עברו חודשיים והמציאות טפחה על פנינו. הרצח בבר-נוער ב-1/08/2009 הוכיח לנו שאנו חיים באשלייה ואפילו תל אביב, עיר שחשבנו שהיא נאורה, פתוחה, חופשית ומקבלת את הקהילה, הוכיחה לנו בדרך האכזרית ביותר והכואבת ביותר שהיא אינה כזאת, וגם בה יש מי שחש ששנאתו לקהילה מקנה לו את הזכות לרצוח את ילדינו.
במשך כמה שבועות, פוליטיקאים הביעו תמיכה בקהילה ובזכויותיה, אבל בפועל כלום לא קרה.
לדוגמה: עד עכשיו לא קיבלנו תשובה משר החינוך גדעון סער האם יבוא לכבד אותנו ביום הבין לאומי נגד הומופוביה שמתקיים ב-17 במאי, וידון בשאלה "איך ממגרים את ההומופוביה מבתי הספר". לכן אנו מבקשים לקיים מספר מפגשים על מנת לעודד ולהדגיש את חשיבות יציאתם של ההורים למצעד הגאווה.
אני חושבת שיציאה מסיבית של הורים, אלו שכבר קיבלו את ילדם, למצעד, ויצירת גוש רחב ומשמעותי של הורים, עם שלטים ועם חולצות, שיצעדו ביחד, יהווה מסר ברור הן בתוך הקהילה הלהט"בית פנימה והן לציבור הרחב, שהגיע הזמן לשנות עמדות.
